אז קצת במסגרת שבירת מיתוסים ודעות קדומות... האם קיים בתוכנו גוף נוסף שקם בלילה ויוצא לטייל במרחבי היקום?  המונח Astral Projection (יציאה חוץ גופית) הנו ידוע ומוכר. אך כשפותחים את כתבי היוגה, מגלים שהמציאות הרבה יותר עמוקה ומורכבת. ואולי השאלה, איננה כיצד יוצאים מהגוף, אלא לאיזה מצב הכרה נכנסים? כלומר, האם באמת גוף אחד יוצא מתוך גוף אחר, או ☺️☝️שפשוט משתנה המקום שבו התודעה פועלת? ועוד שאלות כמו, מהו באמת אותו "גוף אסטרלי" לפי פילוסופיית הסאנקיה והאדוויטה וודאנטה? ומה ההבדל בין יציאה חוץ גופית, חלום צלול, חוויה פראנית או הזיה... וככל שמעמיקים, מתברר שהמונח "הגוף האסטרלי" הוא בעיקר שם פופולרי שכולנו מכירים. ובכתבי היוגה המקוריים ישנם מושגים אחרים וכנראה יותר מדויקים, כמו הגוף העדין: סוּקְשְׁמָה שָׁרִירָה או לִינְגָה שָׁרִירָה. ואותם במאמר הזה קצת נחקור, אבל נתחיל מהעניין של: לא כל תחושת תעופה היא יציאה אסטרלית: אז אחד הגורואים הידועים והמוערכים בימינו,  סאדגורו , מתייחס ישירות לתופעה: "אנשים שוכבים ופשוט מדמיינים שהם עפים לכאן ולכאן." והוא ממשיך; "זה לא...

גורו: גו = חושך או בורות, רו = מסלק החושך. למה אנשים נוסעים אלפי קילומטרים כדי לשבת ליד מורה, אם אפשר פשוט ללמוד הכול בבית?  הרי היום אפשר לקרוא את כל כתבי היוגה, למצוא ספרים עתיקים, לצפות בהרצאות ולהאזין לשיעורים. ובכל זאת, במשך אלפי שנים אנשים ממשיכים לחפש את אותו מורה חי, שיראה להם את הדרך. אז מה באמת קורה במפגש עם מורה או  מורה רוחנית ש"השיגו" משהו  (מושג שזקוק לחקירה בפני עצמו), דבר שאי אפשר למצוא בספר או בווידאו?  מסתבר שהתשובה היא שגורו אמיתי אינו רק מלמד. הוא מעביר משהו...  משהו שבמשך דורות נשמר באמצעות פאראמפארה (Paramparā), שושלת חיה של מורים ותלמידים. לא רק מידע, ולא רק רעיונות, אלא דבר שקשה מאוד להכניס למילים. במסורות היוגה מתואר תהליך מסתורי המתרחש במחיצתו של מורה אמיתי. מצב שאין בו בהכרח רעיון חדש, ולעיתים אפילו לא מילים. מצב  שבו משהו בתודעה מתחיל להשתנות. ואולי משהו שהיה רדום, מתעורר. אפשר לקרוא לכך נוכחות. או השראה. ואפשר לקרוא לזה, כפי שמסורות היוגה קוראות לזה במשך דורות על גבי דורות: שָׁקְטִיפָּאט (Shaktipat, בסנסקריט: शक्तिपात). פירוש ה...

האם האגו הוא באמת הבעיה?   האגו "אהמקרה" (Ahaṁkāra), האם באמת צריך להיפטר ממנו כדי להגיע למצבי התודעה   הגבוהים יותר? בכל פינה בעולם הרוחני (ולא רק), שומעים שוב ושוב את אותן הסיסמאות: "תשחררו את האגו", "האגו הוא מקור הסבל", "צריך להשמיד את האגו"... דברים כאלה. אך האם באמת האגו הוא האויב הגדול שלנו? לדוגמה, גם במדעי המוח ובפסיכולוגיה מקובל לראות באגו מנגנון הגנה חיוני להישרדות. ויש גם את:  הגישה המוכרת שמבחינה בין "השומר" לבין "המנהל". אז כשהאגו מתנהג כמו השומר, הוא שומר על הערך העצמי שלנו, על הכבוד הבסיסי שלנו... מפעיל שיקול דעת ומזהה סכנות, ומאפשר לנו להגן על עצמנו כשצריך. אבל אז נכנס המנהל. ובמצב הזה, האגו יוצא מהשליטה שלנו! ובמקום לשמור עלינו, הוא מתחיל לנהל אותנו.  וזה מצב שבו: מערכת קבלת ההחלטות, כנראה מתוך צורך פנימי כואב, מאלצת אותנו, להוכיח עליונות, צדק או כוח. וזה קורה לכולנו, כי כולנו כנראה מגיעים לעיתים מחוסר ביטחון, פחד, השפעות שליליות מהעבר, טראומות... ולא חסרות סיבות לכך שפתאום האגו מתחיל לנהל אותנו. העניין הוא ש...

האם סמאדהי (Samadhi) היא באמת הארה? אך לפני הכול, נתחיל מהשאלה החשובה יותר: מהי בכלל הארה, או אולי נכון יותר לשאול, מהי בעצם לא? 😉 במסגרת שבירת מיתוסים ודעות קדומות: אז נתחיל במה שהיא לא... הארה אינה מצב קבוע של אושר מתון או אדם שמחייך כל היום, מזמר "אום" 🙄🙏 ומרחף עשרה סנטימטרים מעל הקרקע. ​וזה גם לא רגע אחד של "פיצוץ אור לבן" ואז הכל נגמר והחיים הופכים לטראנס אינסופי של אושר נצחי. לא בדיוק. ומסתבר, למרות המיתוס הרווח, שזו גם לא בהכרח אהבה בלתי מוגבלת לכולם.  ​ודבר חשוב, שהרבה לא יודעים: הארה היא לא משהו שנמדד לפי איך שהאדם נראה או מתנהג כלפי חוץ. ההנחה שאדם בהארה חייב להיות שליו, נינוח, תמיד מחייך ומושלם, שגויה מעצם היסוד. לא מדובר כאן במשהו חיצוני.  זה מזכיר לי חברים שמחפשים מורה יוגי אמיתי, ובטוחים שהוא חייב להיראות כמו רישי קדמון עם זקן ארוך, וגלימה לבנה בישיבת לוטוס 😆 אחרת מבחינתם, הוא לא הדבר האמיתי. אבל המציאות שונה לגמרי. זה נכון שאדם בהארה יתייחס לעניינים חיצוניים וחברתיים באופן שונה, אבל זה לא בגלל "אור שנשפך ממנו" שהופך אותו לישות מושלמת וסט...

בסנסקריט, השפה שבה נכתבו סודות היוגה, המילה לזמן היא: קָאלַה (Kāla) .  אך ליוגים הקדמונים הייתה הבנה נוספת ומסתורית לגבי המושג הזה. קָאלַה אינה רק "זמן". היא גם "מוות", "המשמיד", או "המכלה הגדול". כי כל מה שנולד בזמן, עתיד בסופו של דבר להיבלע בתוכו.  הזמן אינו רק הרקע שעליו מתרחשים החיים, אלא גם הכוח שמפרק אותם רגע אחר רגע. ומתוך ההבנה הזו, נולדה השאיפה היוגית לגלות את מה שמעבר... את מה שאינו נולד ואינו מתכלה בתוכנו. ומכך עולה גם השאלה האנושית: אם הזמן מכלה הכול, מדוע נדמה לנו לעיתים ששום דבר לא באמת משתנה? אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים. אולי הדמויות והשמות משתנים, אבל אותן הדרמות והעלילות ממשיכות להופיע בצורות שונות. כי כנראה זו לא המציאות שחוזרת על עצמה. כנראה... זה אנחנו שממשיכים ליצור אותה מחדש. ואז עוד יום עובר. ועוד יום. ועוד אחד... ולפעמים נדמה שגם כשאנחנו נחים, משהו בתוכנו ממשיך לרוץ. כי הרי מה יש לעשות פה עם כל הזמן הזה? והשעון מתקתק. 🕟🕔 תיק תוק. שעמום הקיום. אז מה זה הזמן הזה באמת  שנדמה לעתים שהוא מכלה ומעלים את הכל? משנה, משתנה... מה ...

על החיפוש אחר עוגן יציב במציאות המשתנה, והדרך לחזור אל טבעה השלם של התודעה. אנחנו לא באמת מצליחים להבין... שאי אפשר למלא כלי שאין לו תחתית. מרבית הפחדים וחוסר הקבלה העצמית, מתחילים כשאנחנו שוכחים ממה אנחנו עשויים. ואז מתעורר הצורך הבלתי פוסק הזה להתמלא מכל מיני דברים חיצוניים. וכשזה לא מגיע, מתחיל הסבל, ואז יש שמוצאים את עצמם במרדף אחר כבוד או אהבה, כדי לאשר את עצמם, ויש שפשוט נסגרים מבפנים או בפני העולם. ​ אבל בטבעה האמיתי, התודעה שלנו היא שלמה. ואי אפשר להוסיף לה דבר... כמו שאי אפשר להוסיף מים לאוקיינוס כדי שיהיה שלם יותר. כי הריי האוקיינוס הוא כבר מים. ולא משנה כמה מים נשפוך לתוכו, מהותו לא תשתנה. ​אז מדוע אנו מנסים למלא כלי שאין לו תחתית, במרדף חיצוני ללא תכלית? זהו הפרדוקס של המקור ששכח את עצמו, ומחפש את זהותו בתוך ההשתקפויות.  אז מה זה בדיוק אומר, וכיצד מפסיקים את המרדף ומחזירים את התודעה הביתה? פרדוקס ההשתקפויות: למה הכלי תמיד נשאר ריק? ​קצת מתוך יוגה סוטרה של פטנג'לי מהרישי: "אז, המתבונן שוכן בטבעו האמיתי" (סוטרה 1.3)... 🙂 ​אז כדי להבין את מהות המשפט הקצר והעוצמ...

לפי מסורת היוגה, האדם כלוא בתוך תנועה פנימית של תשוקות, פחדים וזיכרונות, עד להתעוררות.    ואולי החופש האמיתי מתחיל ברגע שמבינים שאין פה את מי להאשים.  לא מפני שלא נעשה עוול, ולא מפני שהכאב לא אמיתי. אלא מפני שכאשר מתחילים להבין את טבעו של האדם, רואים עד כמה כולנו נעים מתוך דפוסים עמוקים של התת-מודע... המיינד רץ שנים על גבי שנים, אוסף רשמים, פחדים, תשוקות וזיכרונות... ​וכך האדם חי בתוך הסמסרה. והסמסרה הזו היא לא מקום גיאוגרפי, היא המיינד שלנו שנמצא תמיד במרוצה 🏃 ונדמה לו לאדם, שהולך תמיד לקראת משהו... אך בפועל הוא פשוט בורח מהרגע הזה. לא במובן שהוא אינו ער או פועל, כי הרי הוא מנצל היטב את הזמן, אלא במובן שהוא אינו מסוגל לפגוש את עצמו בשקט, ללא תנאים ובלי צורך להשיג דבר. וכך קורה שרוב חייו האדם מסתובב בתוך המיינד. ולא פלא שלעתים הוא כבר אינו מסוגל פשוט לעצור, לנשום ולהיות נוכח. המושג "סמסרה" מגיע מהמסורות הרוחניות העתיקות של הודו, וביניהן כמובן הפילוסופיה של היוגה... בסנסקריט, המשמעות המילולית של המילה סמסרה היא "לנוע במעגלים" או "לנדוד". במסורת המקורית, ה...

הנפש היא לא בעיה שצריך לפתור 😌  לפעמים הבעיה מתחילה כשמנסים לתקן את האדם, במקום להבין מהיכן מגיעה התנועה שמפעילה אותו.   רוב הסבל האנושי נובע מהמאבק המתמשך של האדם בעצמו... במה שהוא מרגיש. בזיכרונות, בפחדים, במשיכות ובדחיות, המאבק ההישרדותי, החיפוש אחר אהבה, הניסיון להחזיק זהות מסוימת אשר ללא הרף משתנה... כל זה נע בתוך האדם כמעט ללא הפסקה. ובדרך כלל, כשמופיעים הכאב, חוסר השקט או החרדה, האדם מנסה לתקן את זה... אולי להפסיק לחשוב, אולי להיות חיובי, כך אומרים לו 🙂 להירגע. אבל עצם ההתנגדות היא זו שמעמיקה את התנודה. זה דומה מאוד למה שקורה בתרגול המדיטטיבי. אם מנסים בכוח לעצור את גלי ההכרה, נוצר עוד גל: המאמץ לעצור. לכן ביוגה לא מתקנים את הנפש. הנפש היא בור ללא תחתית המתרוצצת בקרבנו, ואין לה שום תקנה.  אז מהיכן מגיעה התנועה שמפעילה את הנפש? מה יוצר הזדהות? למה מחשבה אחת הופכת לסבל ואחרת חולפת בלי להשאיר עקבות? לפי היוגה, ההכרה נעה ללא הרף בין משיכה לדחייה. פטנג'לי מתאר זאת ביוגה סוטרות כ־Raga ו-Dvesha:  כוחות של היצמדות ודחייה הנולדים מתוך ההתנסות עם חוויה של עונג או כאב....

קרמה (קארמה): חוק הסיבה והתוצאה. האם באמת ניתן להשתחרר מהקרמה? ומה הקשר בין קרמה לנפש?  בתמונה (מוזמנים ללחוץ על הקישור): משל המרכבה. אז מה זה קרמה בעצם?   רבים מנסים להבין את הנפש ואת הקרמה, דרך החיכוך עם העולם. וזה קורה  בזמנים האלה, האדם מבולבל ולא תמיד מוצא את עצמו. וכדי להבין את אותו "עצמו", הוא מחפש אותו קודם בחוץ...  כי הרי כך מילדותו, נבנתה בהדרגה תחושת ה"אני" שלו אל מול העולם.  ולעתים הוא מצליח להבחין לא רק בסיפור האישי שלו, אלא גם בתנועה שמפעילה אותו... תנועה אשר על פי  היוגה , נקראת "קרמה". ​ אז  איך  מטפלים בנפש שנאחזת ונבנית שנים על גבי שנים בתוך זהות חמקמקה, משתנה וחולפת? כזו שבכל ימי חייו מנסה האדם לתפוס, אך בכל פעם שנדמה לו שהשיג אותה... כמו צל היא מתחמקת, כי היא בנויה מהסיפורים ששמע אודותיו ומפרי יצירת ידיו. איך מתמודדים עם תנודות המחשבה המגדירות ללא הרף את ההתמצאות של אותה הדמות במציאות? תנודות היוצרות רעש תמידי בהכרה... אחד הגורמים העיקריים לסבל האנושי. סבל אשר בעקבותיו פורצות המלחמות, וכל זה קורה בשל היעדר תכלית ותחושת קיום אמ...

במאמר הזה ננסה להבין מה באמת נקרא קונדליני במסורת היוגה, ואיפה ההבנה המודרנית לפעמים מתרחקת מהמקור. במסגרת שבירת מיתוסים ודעות קדומות: אז קודם כל, כתבתי חיבור זה עם קצת הומור ☺️  כי מדובר על חומר כבד, שמבוסס על מדע רוחני עמוק מהכתבים של היוגה בסנסקריט... וניסיתי לשוות לו מראה קליל יותר. ​ ולפני שאתחיל חשוב לי לציין שמטרתי אינה לומר חלילה לאף אחד שמה שהוא חווה אינו אמיתי! או רציני, או אינו תופעות אמיתיות של התעוררות הקונדליני, אלא כפי שמסביר סוואמי סטיאננדה בספרו Kundalini Tantra: ​"התחושות העזות שאנשים מדווחים עליהן לעתים, הן לרוב ביטוי של פעילות "פראנית" (אנרגטית), המבטאת שחרור של סמסקרות (התניות עמוקות). והן לעתים תוצר לוואי של ניקוי... אבל הן לא ה"קונדליני" עצמה! ולא בהכרח הוכחה ש"אנרגיית הקונדליני התעוררה". ​ אז קונדליני מה זה לא? ​קונדליני, זה לא כוח סופר נדיר שמעירים בטריק מגניב ופתאום יוצאים לנו אורות מהראש 🌈  וזה לא עקצוצים, רעידות או "אנרגיה צבעונית" שקופצת עלינו ביוגה. וזה גם לא באמת "נחש" שמתעורר! ולא אנרגיה מינ...