על תעלומת הזמן: מהו הזמן לפי היוגה?

בסנסקריט, השפה שבה נכתבו סודות היוגה, המילה לזמן היא: קָאלַה (Kāla). 

אך ליוגים הקדמונים הייתה הבנה נוספת ומסתורית לגבי המושג הזה. קָאלַה אינה רק "זמן". היא גם "מוות", "המשמיד", או "המכלה הגדול". כי כל מה שנולד בזמן, עתיד בסופו של דבר להיבלע בתוכו. 

הזמן אינו רק הרקע שעליו מתרחשים החיים, אלא גם הכוח שמפרק אותם רגע אחר רגע. ומתוך ההבנה הזו, נולדה השאיפה היוגית לגלות את מה שמעבר... את מה שאינו נולד ואינו מתכלה בתוכנו.

ומכך עולה גם השאלה האנושית: אם הזמן מכלה הכול, מדוע נדמה לנו לעיתים ששום דבר לא באמת משתנה?

אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים. אולי הדמויות והשמות משתנים, אבל אותן הדרמות והעלילות ממשיכות להופיע בצורות שונות. כי כנראה זו לא המציאות שחוזרת על עצמה. כנראה... זה אנחנו שממשיכים ליצור אותה מחדש.

ואז עוד יום עובר. ועוד יום. ועוד אחד... ולפעמים נדמה שגם כשאנחנו נחים, משהו בתוכנו ממשיך לרוץ. כי הרי מה יש לעשות פה עם כל הזמן הזה? והשעון מתקתק. 🕟🕔 תיק תוק. שעמום הקיום.

אז מה זה הזמן הזה באמת שנדמה לעתים שהוא מכלה ומעלים את הכל? משנה, משתנה... מה זה הזמן הזה בתוכנו שאינו נעצר? (האומנם?).

היוגים הקדמונים הבינו שהזמן אינו רק רצף של דקות ושעות. הזמן הוא כוח פעיל, כוח שמניע את מחזורי הלידה והמוות, הצמיחה והדעיכה. כוח שמכלה כל צורה שנולדת בעולם.

וכל עוד אנחנו לכודים בתוך הריצה הפנימית הזו, עסוקים ללא הרף בדרמות ובסיפורים של ההכרה, אנחנו משועבדים לזמן. 

וכשההכרה (הצ'יטה) והחושים עייפים מן המרדף הבלתי פוסק אחר הגירויים, ומן הצורך המשעבד לשחזר את העבר כדי להרגיש ביטחון, ה"עכשיו" מתחיל להיראות ריק ותפל. ואז נוצר מצב מוזר, אנחנו מנסים "להרוג זמן", בלי להבין שמה שקורה באמת הוא שאנו בורחים מעצמנו.

הזמן לא זז באמת אנחנו אף פעם לא רואים את הזמן עצמו. אנחנו רואים את השינוי: שיער שמלבין, עץ שגדל. ילד שהפך למבוגר... הזמן אינו דבר שאנחנו פוגשים ישירות, זה יותר תיאור שאנחנו נותנים לזרם השינויים. אך מה שמכלה אותנו מבפנים, אינו השינוי עצמו, אלא ההתנגדות שלנו, הניסיון המתמיד להבטיח את העתיד ולהיאחז במה שאנחנו חושבים שייתן לנו ביטחון.

​

האם ניתן ללכת מעבר לזמן?

כשאנחנו שומעים ביטויים כמו "ללכת מעבר לזמן", קל לחשוב שמדובר במצב מיסטי רחוק השמור ליוגים נעלים שיושבים במערה בהימלאיה 😉 

אבל במובן מסוים, כולנו מכירים רגעים כאלה. לא מדובר ביציאה מן העולם או מן היקום, אלא ברגעים שבהם פשוט ההכרה מפסיקה לרוץ, ותשומת הלב אינה נגררת עוד בין זיכרונות, פחדים וציפיות. היא פשוט נמצאת.

זהו "מצב" שבו ההכרה פחות מפוזרת ויותר נוכחת. רבים מכירים את החוויה הזו דווקא מתוך אימון רוחני מעשי כמו יוגה ומדיטציה, כאשר מאמנים את ההכרה להחזיר את הקשב והנשימה להוויה. ואז שעה אחת של תרגול יכולה להרגיש לפעמים כמו גומחה בזמן, רגע נצחי שבו איננו רצים לשום מקום, אלא פשוט שוהים ונוכחים.

וזה לא מפני שהשעון השתנה, אלא מפני שאופן החוויה שלנו השתנה; ההכרה חצתה מהמצב המנטלי המפוזר והתמקדה במצב התודעתי (ניתן לעיין: קריה יוגה והפשטה תודעתית 👤) או במילים פשוטות; ההכרה חדלה להתפזר לכל הכיוונים והתכנסה אל תוך החוויה עצמה.

בכתבי היוגה כגון האטה יוגה פראדיפיקה (ניתן לעיין: Haṭha Yoga Pradīpikā פסוק; 2.2), מדברים על הקשר ההדוק בין מצב ההכרה וקצב הנשימה: "כאשר הנשימה נעה, גם ההכרה נעה; כאשר הנשימה שקטה, גם ההכרה שקטה."

המטרה היא לא רק להישאר ברגע הזה וזהו, אלא להתייצב בתוך "מצב" שמתוכו כל הרבדים הסמויים של ההכרה מתגלים.

וברגע שאנחנו מאיטים את הנשימה ומביאים את ההכרה לשקט, אנחנו מגלים שהבעיה מעולם לא הייתה הזמן, אלא הניתוק והמרחק שלנו מעצמנו.

​ולשאלה האם מדובר באמת בעניין שמעבר או מעל למצב של החיים והמוות, התשובה פשוטה: אם זה לא היה כך, על מה בעצם מדברים כל תורות הסוד והכתבים מזה אלפי שנים?

להתנסות מעשית בתרגול, מוזמנים למפגש היכרות! שלחו הודעה ✍️ או לחצו כאן!

בחזרה לדף הבית