מה זה אגו "אהמקרה" לפי כתבי היוגה?
האם האגו הוא באמת הבעיה?
האגו "אהמקרה" (Ahaṁkāra), האם באמת צריך להיפטר ממנו כדי להגיע למצבי התודעה הגבוהים יותר?
בכל פינה בעולם הרוחני (ולא רק), שומעים שוב ושוב את אותן הסיסמאות: "תשחררו את האגו", "האגו הוא מקור הסבל", "צריך להשמיד את האגו"... דברים כאלה.
אך האם באמת האגו הוא האויב הגדול שלנו?
לדוגמה, גם במדעי המוח ובפסיכולוגיה מקובל לראות באגו מנגנון הגנה חיוני להישרדות. ויש גם את: הגישה המוכרת שמבחינה בין "השומר" לבין "המנהל".
אז כשהאגו מתנהג כמו השומר, הוא שומר על הערך העצמי שלנו, על הכבוד הבסיסי שלנו... מפעיל שיקול דעת ומזהה סכנות, ומאפשר לנו להגן על עצמנו כשצריך.
אבל אז נכנס המנהל. ובמצב הזה, האגו יוצא מהשליטה שלנו! ובמקום לשמור עלינו, הוא מתחיל לנהל אותנו.
וזה מצב שבו: מערכת קבלת ההחלטות, כנראה מתוך צורך פנימי כואב, מאלצת אותנו, להוכיח עליונות, צדק או כוח.
וזה קורה לכולנו, כי כולנו כנראה מגיעים לעיתים מחוסר ביטחון, פחד, השפעות שליליות מהעבר, טראומות... ולא חסרות סיבות לכך שפתאום האגו מתחיל לנהל אותנו.
העניין הוא שתמיד אפשר לטעון שהשומר 😆☝️ (האגו הבריא), הוא זה אשר מאותת לנו כשמישהו חוצה גבולות, או כשאנחנו חשים סכנה אמיתית לערך או לביטחון שלנו. וזה טבעי, וזה בסדר... המממ... אבל!
לצורך בוחן המציאות, אם נבחן (שומר או מנהל?), אז איך באמת ניתן להבחין ביניהם?...
ומה אומרים על כך כתבי היוגה?
כדי לענות על כך, נתחיל בדרכי ההבחנה בין השומר למנהל, ולצורך העניין ניעזר באחד המושגים החשובים ביותר בפילוסופיית היוגה וה"סאנקיה" (Samkhya): הבודהי (Buddhi).
בכתבים העתיקים, התודעה שלנו אינה מקשה אחת. היא מורכבת מאיכויות שונות:
בעוד שהאהמקרה (Ahaṁkāra) היא זו שמייצרת את תחושת ה"אני" הנפרד, הבסיס שממנו צומחים, גם השומר וגם המנהל, הבודהי הוא האינטלקט הגבוה, כושר ההבחנה הטהור והראייה הצלולה.
כאשר אנו משתמשים בבודהי כדי לבצע בוחן מציאות אמיתי, אנו מגלים שלושה הבדלים ברורים שיעזרו לנו לזהות מי מנהל את הבית ברגע האמת.
1. אופי האנרגיה: שקט ענייני, רואה את המציאות כפי שהיא. השומר (האגו הבריא): פועל מתוך שקט, יציבות וקור רוח. הבודהי מזהה פגיעה או חציית גבול, והשומר מציב חיץ ברור: "עד כאן".
אין שם דרמה מנטלית או רצון לנקמה, אבל זה גם לא התעלמות מוחלטת או אפטיות מכוונת שמסתירה שנאה, זוהי הגנה עניינית על המרחב שלנו, שנעשית אפילו קצת ממקום של חסד או לפעמים הומור, כאשר באמת ישנה הבחנה אמיתית נקייה אל מול פעולה כלפינו שנעשית מתוך בורות.
וכאשר המנהל פועל בנו: זה יותר מרגיש כמו תחושת דחיפות, כעס, כיווץ גופני. וישנה אולי תחושה שאם לא נגיב בעוצמה ומיד, ערכנו בעולם יושמד 😳
2. מה המטרה בעצם בכל הסיפור: הגנה על הקיים!
השומר: המטרה שלו היא פשוט לשמור על הקיים (הביטחון שלנו, הכבוד הבסיסי שלנו, המרחב האישי). הוא אינו זקוק לאישור מהסביבה או להכרה בצדקתו כדי לדעת שהוא מוגן.
המנהל: אינו מסתפק בהגנה, אלא תובע שליטה. מתוך פחד וחוסר ביטחון, הוא מאלץ אותנו לפעול כדי להוכיח שאנו צודקים, שאנחנו נעלים, שאנו מחזיקים בכוח ושליטה על האחר.
3. עוד נקודה שניתן לבחון היא: מבחן הזמן. תגובה נקודתית מול "סיפור בהמשכים":
השומר: מגיב לאירוע הנוכחי, מסמן את הגבול, וממשיך הלאה. ברגע שהסיטואציה הסתיימה, המיינד חוזר לשקט שלו.
לעומת זאת, המנהל: אינו מסוגל להרפות. הוא לוקח אירוע נקודתי ובונה סביבו "סאגה" מנטלית שלמה שיכולה 🌤 להימשך ימים ארוכים... "איך הוא העז?", "מה הוא אומר או חושב עליי?", "כיצד אגרום לו לשלם על זה?" וכדומה. המיינד ממשיך לייצר תנודות חריפות בהכרה (Chitta Vritti) גם כשהאירוע עצמו חלף מזמן.
ויש עוד צורות שונות שנוכל לבחון את עצמנו נקודתית, אם אנו מגיבים לאירוע מסוים מהשומר או מהמנהל. וזה נושא שעוד ניתן לפתח והרבה.
אבל בהמשך לנושא המאמר, נפתחה כאן שאלה אולי אפילו יותר חשובה, שאנו רוצים לענות עליה, מתחילת המאמר:
האם באמת צריך להיפטר מהאגו כדי להגיע למצבי התודעה הגבוהים יותר?
כדי לענות על כך, כדאי לנו לחזור אל המקורות.
בפילוסופיית הסאנקיה ובכתבי היוגה העתיקים, המונח "אהמקרה" (אגו, מערכת הגנה וכדומה) אינו מילת גנאי, והוא אינו מתאר פגם אישיותי או מפלצת שיש להשמיד.
המילה מורכבת משני יסודות בסנסקריט: Aham (אני) ו - Kāra (עשייה או יצירה). משמעותה המילולית היא פשוט "הכוח המייצר את תחושת האני" ♟️, הפונקציה התודעתית שאחראית על חוויית הנפרדות והזהות האינדיבידואלית.
על פי הכתבים, האהמקרה היא חלק בלתי נפרד ומתוחכם מהמבנה של התודעה האנושית בתוך עולם החומר (פְּרַקְרִיטִי Prakriti, חומר ההכרה - יוגה ופילוסופיה, מהי התודעה הנצחית?). ללא הפונקציה הזו, המערכת התודעתית שלנו לא הייתה מסוגלת לשייך את הגוף ואו את המחשבות הללו אל עצמנו. לא היינו מזהים סכנה פיזית שמתקרבת אלינו, ולא היינו יכולים לפתח שום סוג של אישיות או דרך פעולה בעולם הגשמי.
במילים אחרות: האהמקרה היא כלי הישרדותי הכרחי לחלוטין. היא המנגנון שמאפשר לשומר שלנו לפעול.
אם כן, מדוע בכל זאת מדברים עליה כמקור לסבל?
התשובה: הבעיה מעולם לא הייתה עצם קיומה של האהמקרה (מערכת ההגנה), אלא ההזדהות המוחלטת שלנו איתה, עם המגננה ועם הרגש שהיא מעוררת בנו. הסבל מתחיל ברגע שאנחנו מתחילים להאמין שאנחנו אותה דמות מצומצמת, הלכודה בתפיסה צרה של המציאות, דמות מוגבלת ופגיעה שהאהמקרה יוצרת.
ומכאן אנו נופלים אל מלכודת ה"מנהל": האגו, שמגן באופן מוגזם ולא הגיוני על כבודה של אותה דמות שיצר.
הגישה של קריה יוגה: לא מלחמה, אלא ההתעוררות של הבודהי (Buddhi)🌷
אז מהו הפתרון? הרי המלחמה באגו היא עצמה תוצר של אגו, אז כיצד משתחררים מהמלכודת הזו?
במסורת הקריה יוגה המקורית, התשובה אינה נמצאת בהשמדת האהמקרה, אלא בהסטת נקודת המבט. היוגה אינה מבקשת מאיתנו להפוך לסמרטוטים נטולי אישיות, ולמחוק את הייחודיות שלנו 😆 או להפוך לרובוטים חסרי דחפים!
הדרך אל מצבי התודעה הגבוהים אינה עוברת דרך "חיסול השומר", אלא דרך טיפוח והתעוררות של רובד תודעתי גבוה וצלול בהרבה שנקרא הבודהי (Buddhi).
הבודהי, בפילוסופיית היוגה והסאנקיה, הוא התבונה העליונה, האינטלקט הגבוה, כושר ההבחנה הטהור.
כאשר אנו מתרגלים קריה יוגה בצורה עקבית ומסורה, דרך עבודת הנשימה, ומזככים את ערוצי האנרגיה, המים (מטפורה) של התודעה נרגעים, והבודהי מתחיל להאיר ולהוביל את המערכת. במצב זה, אנו כבר לא צריכים להילחם באגו. אין לנו שום צורך לצאת לקרב נגד האהמקרה. אנו פשוט מפתחים את היכולת להתבונן בה.
השקט הפנימי היציב ומצבי התודעה הגבוהים אינם מגיעים כשאנו מצליחים "לרצוח" חלקים מתוכנו, אלא כשאנו מבינים את תפקידם המקורי ומשיבים את הסדר הנכון על כנו.
בתרגול היוגה המעשי והפרקטי, אנו מניחים את כלי הנשק ומפסיקים את המלחמות הפנימיות המתישות. אנו פשוט מנקים את הצינורות, מייצבים את ההכרה, ומאפשרים לבודהי להוביל את המערכת, בעוד שהמודעות הטהורה (Purusha) נותרת העד השקט והבלתי משתנה.
להתנסות מעשית בתרגול, מוזמנים למפגש היכרות! שלחו הודעה ✍️ או לחצו כאן!
