מה זה סמסרה? מעגל החיים והמוות לפי היוגה 🌸
לפי מסורת היוגה, האדם כלוא בתוך תנועה פנימית של תשוקות, פחדים וזיכרונות, עד להתעוררות.
ואולי החופש האמיתי מתחיל ברגע שמבינים שאין פה את מי להאשים.
לא מפני שלא נעשה עוול, ולא מפני שהכאב לא אמיתי. אלא מפני שכאשר מתחילים להבין את טבעו של האדם, רואים עד כמה כולנו נעים מתוך דפוסים עמוקים של התת-מודע... המיינד רץ שנים על גבי שנים, אוסף רשמים, פחדים, תשוקות וזיכרונות...
וכך האדם חי בתוך הסמסרה. והסמסרה הזו היא לא מקום גיאוגרפי, היא המיינד שלנו שנמצא תמיד במרוצה 🏃
ונדמה לו לאדם, שהולך תמיד לקראת משהו... אך בפועל הוא פשוט בורח מהרגע הזה. לא במובן שהוא אינו ער או פועל, כי הרי הוא מנצל היטב את הזמן, אלא במובן שהוא אינו מסוגל לפגוש את עצמו בשקט, ללא תנאים ובלי צורך להשיג דבר. וכך קורה שרוב חייו האדם מסתובב בתוך המיינד. ולא פלא שלעתים הוא כבר אינו מסוגל פשוט לעצור, לנשום ולהיות נוכח.
המושג "סמסרה" מגיע מהמסורות הרוחניות העתיקות של הודו, וביניהן כמובן הפילוסופיה של היוגה... בסנסקריט, המשמעות המילולית של המילה סמסרה היא "לנוע במעגלים" או "לנדוד".
במסורת המקורית, הנודד הגדול ביותר הוא הנשמה עצמה. היוגים הסבירו שהחומר הפיזי של הגוף אולי מתכלה, אבל מאגר התת-מודע שלנו, על כל רשמיו, התשוקות והפחדים שלו, ממשיך איתנו הלאה, ודוחף אותנו להתגלגל מחיים לחיים אל תוך אותן לולאות שלא פתרנו. אבל האמת היא, שלא צריך לחכות לגלגול הבא כדי לראות את זה קורה. אנחנו חווים "גלגולי חיים" קטנים כאלו בכל יום מחדש, אולי בכל פעם שאנחנו מתעוררים לתוך אותן דאגות ישנות 😉...
היוגים הקדמונים, אשר התבוננו וחקרו את העולם ואת נפש האדם, לא ראו קו ישר של התקדמות. הם ראו מחזוריות בלתי פוסקת... כמו את עונות השנה המתחלפות וחוזרות, כמו את היום שהופך ללילה ושוב ליום, וכמו את הגלים בים שעולים ויורדים. אבל הגילוי המרתק באמת שהיוגים חשפו, הוא שהמחזוריות הזו לא קיימת רק בחוץ! היא מנהלת אותנו מבפנים.
ומדוע הסמסרה נקראת מעגל הסבל? כי הנטייה המובנית של המיינד היא לשחזר שוב ושוב את אותם דפוסים, את אותם פחדים ואת אותם הקונפליקטים, וזה קורה מבלי שנשים לב בכלל. ממש כמו תקליט ישן 💿 שיש עליו שריטה, והמחט תקועה ומנגנת שוב ושוב את אותה השנייה...
אנחנו מחליפים עבודה, או אולי מחליפים בני זוג, עוברים עיר, משנים את הנסיבות החיצוניות בחיים, ובטוחים שהפעם הזאת זה יהיה אחרת... אבל מהר מאוד אנו מגלים שהבאנו את התקליט השרוט איתנו, והמוזיקה הישנה והמוכרת מתחילה שוב להתנגן.
אז התנועה המעגלית הזאת, שבה העבר שלנו מנהל את ההווה ומעצב את העתיד... זוהי הסמסרה. וכדי להבין איך המכונה הזו נבנית בתוכנו בכל שנייה, ואיך הרשמים של התת-מודע הופכים לכלא הפנימי שלנו, אנחנו צריכים להבין את המנגנון הפנימי של ההכרה.
אז מהו טבעו של המיינד (ההכרה), ואיך נבנית הסמסרה מתוכו?
אז קודם כל... טבעו של המיינד הוא תנועה בלתי פוסקת. וביוגה מסבירים שההכרה שלנו נקראת בסנסקריט צ'יטה (Citta) והיא כמו בריכת מים שכל הזמן נזרקות אליה אבנים (האבנים: כל הגירויים שפוגשים אותנו, מילה שמישהו אמר לנו, מבט שקיבלנו ברחוב, הודעה שקפצה בטלפון, או אפילו מחשבה ודאגה שעלו בנו פתאום מבפנים. הם אבן שנזרקת למים ויוצרת גלים).
והאבנים הללו מייצרות גלים קבועים, תנודות של מחשבות, דחפים... תגובות. והגלים האלו נקראים וריטיס (Vrittis).
פטנג'לי מהארישי בטקסט המכונן שלו "היוגה סוטרה" (סוטרה 1.2), מגדיר את כל מהות התרגול במשפט אחד מפורסם (כך נכתב בסנסקריט): Yogash Chitta Vritti Nirodhah: היוגה היא השקטת התנודות והגלים של ההכרה.
הסמסרה לא נבנית מאירועים גדולים, היא נבנית מהלולאות הקטנות והאוטומטיות של התת-מודע (הנקרא בסנסקריט צ'יטה בהומי (Chitta Bhumi) או מאגר הרשמים)...
והרשמים שנצרבים בפנים נקראים סמסקארות (Samskaras): כל חוויה שעברנו בחיים, כל פגיעה או פחד, או לדוגמה רגע שבו הרגשנו לא אהובים, משאירים עקבות וערוצי זרימה עמוקים בתת-מודע.
ואז יש את הפרשנות האוטומטית (Vikalpa - ויקאלפה): וכשאנחנו פוגשים את המציאות היום, המיינד לא רואה אותה כפי שהיא. הוא מיד שולף את הרשמים הישנים ומלביש אותם על ההווה.
כמו שאמרנו מקודם, כשאנחנו חיים בתוך המיינד (ההכרה)... המיינד מספר לנו סיפור שמבוסס על הרשמים שלו, מהזיכרון. ובכל פעם שנלחץ איזה טריגר, אולי בכדי להרגיש את הביטחון, המיינד מספר לנו, "הנה, זה בדיוק כמו פעם", ולפעמים זה נחמד, והרבה פעמים פחות, כי מתוך התקליט הישן והשרוט הזה, ישנה תפיסה מוטעית, ההכרה מפרשת את המציאות מתוך העבר, ולא ממה שמתרחש...
ואז קורה שהמיינד נכנס לסטרס ומייצר דחף לפעול, ולפעמים ממש שלא בהיגיון, כמו להאשים, לרצות, להשיג, או לברוח. והדחף הזה מוליך אותנו לפעולה אנוכית (אולי מהפחד שייקחו מאיתנו משהו), וכל הדבר הזה, התנודתיות של המיינד בסמסרה (במיינד - בהכרה) נקרא, קרמה או קארמה. מוזמנים לעיין ב: מה זה קרמה? מבט מהמסורת של היוגה 🌱.
וזהו המעגל החוזר של הסבל. אנחנו רצים ומגיבים מתוך עבר דמיוני, ומייצרים עוד דרמה ועוד פעולות שצורבות עוד רשמים עמוקים וחדשים (סמסקארות) בתת-מודע... וחוזר חלילה.
ואנחנו בטוחים שאנחנו חופשיים, אבל בפועל אנחנו שבויים בתוך המיינד, בהכרה.
ואז מגיע החלק שבו האדם אומר, אוקיי 🙂 אז מה הפתרון? איך אפשר לצאת מהסמסרה... ממלכודת המיינד? הרי זה כמו להילכד בקורי העכביש, כל תנודה ותנועה, רק תעורר עוד גלים, ובמקרה הזה, תזרז את הטורף להגיע. עניין שגם דנו בו במאמר הקודם: יוגה כמקום טיפולי לנפש 🌿
אז לצורך העניין, נחזור למשל של בריכת מים שכל הזמן נזרקות אליה אבנים. אנחנו לא יכולים לעצור את הרשמים שנוצרים מכל תנועה, וכל דבר יוצר תגובה... אבל אנחנו כן יכולים לשנות את המיקום שממנו אנחנו צופים.
כאשר נזרקת אבן לבריכה והגלים עולים, התגובה האוטומטית שלנו היא לנסות להשתיק את הגלים בכוח. אנחנו נכנסים לתוך המים, ומנסים "ליישר" את הגלים... אבל בפועל? הפעולה הזו רק מייצרת עוד תנודה, עוד בוץ שעולה מהקרקעית, ועוד גלים. וזה בדיוק המאבק בקורי העכביש.
היוגה לא מבקשת מאיתנו לעצור את האבנים שנזרקות מהעולם, וגם לא לייבש את הבריכה. היא מציעה לנו פתרון אחר לגמרי: לסגת לעמדת ההקשבה, או הקשב.
ואז במקום להיות הגל הסוער, אנחנו לומדים להיות הקרקעית היציבה של הבריכה. או השמיים המשתקפים בה מלמעלה.
בתרגול הקריה יוגה והמדיטציה, אנחנו מאמנים את עצמנו להבחין באבן שנזרקת (למשל, מילה מכעיסה או מחשבה מדאיגה), ולראות את הגל שעולה בעקבותיה (הכעס או הסטרס), אבל לא לקפוץ פנימה. לא להילחם! להישאר לרגע בשקט, לנשום, ולתת לגל לעשות את שלו... עד שהוא דועך מעצמו. ואנו צופים, צפים על הגלים.
היציאה מהסמסרה היא לא קסם שקורה ביום אחד, אלא תהליך הדרגתי וארוך של קילוף. אך בכל פעם שאנחנו בוחרים בנשימה ובנוכחות במקום בתגובה האוטומטית, אנחנו מקלפים עוד שכבה עמוקה בתת-מודע ומחזירים לעצמנו את החופש.
החופש לא מגיע כשהמחשבות נעלמות לחלוטין, אלא כשהן כבר לא מנהלות אותנו. כשהתקליט השרוט ממשיך אולי לנגן ברקע, אבל אנחנו כבר לא רוקדים לצלילים שלו! 😉
