אז מהי באמת הארה, לפי כתבי היוגה?

האם סמאדהי (Samadhi) היא באמת הארה? אך לפני הכול, נתחיל מהשאלה החשובה יותר: מהי בכלל הארה, או אולי נכון יותר לשאול, מהי בעצם לא? 😉

במסגרת שבירת מיתוסים ודעות קדומות:

אז נתחיל במה שהיא לא... הארה אינה מצב קבוע של אושר מתון או אדם שמחייך כל היום, מזמר "אום" 🙄🙏 ומרחף עשרה סנטימטרים מעל הקרקע.

​וזה גם לא רגע אחד של "פיצוץ אור לבן" ואז הכל נגמר והחיים הופכים לטראנס אינסופי של אושר נצחי. לא בדיוק. ומסתבר, למרות המיתוס הרווח, שזו גם לא בהכרח אהבה בלתי מוגבלת לכולם. 

​ודבר חשוב, שהרבה לא יודעים: הארה היא לא משהו שנמדד לפי איך שהאדם נראה או מתנהג כלפי חוץ.

ההנחה שאדם בהארה חייב להיות שליו, נינוח, תמיד מחייך ומושלם, שגויה מעצם היסוד. לא מדובר כאן במשהו חיצוני. 

זה מזכיר לי חברים שמחפשים מורה יוגי אמיתי, ובטוחים שהוא חייב להיראות כמו רישי קדמון עם זקן ארוך, וגלימה לבנה בישיבת לוטוס 😆 אחרת מבחינתם, הוא לא הדבר האמיתי.

אבל המציאות שונה לגמרי. זה נכון שאדם בהארה יתייחס לעניינים חיצוניים וחברתיים באופן שונה, אבל זה לא בגלל "אור שנשפך ממנו" שהופך אותו לישות מושלמת וסטרילית, כזו שאם נחשוב על זה לרגע... הוא כבר לא הוא עצמו.

אולי להפך: הוא מאוד עצמו, אבל הוא פשוט פועל מתוך תפיסה רחבה בהרבה של המציאות. לכן, הרבה יותר קל לו לוותר על ענייני חומר כמו כסף או הצלחה חומרית, והוא (או היא, כמובן... היוגה אינה מפלה 😉) פחות מנוהל מרגשות אנושיים כמו שנאה, קנאה וכעס. זה לא שהוא מנסה להיות שליו בצורה מאולצת, פשוט העולם החיצוני כבר פחות מפעיל אותו.

​כדי להבין את זה, בואו נחשוב למשל על דוגמת הסיפון: זה כמו שרוב ימות חיינו אנחנו רגילים לחיות על חרטום הספינה, חשופים לכל הגלים והסערות. ומהרגע שנכנסים פנימה, אל בטן הספינה, פחות יעניינו אותנו הדרמות שמתרחשות בחוץ. אנחנו נהיה פחות מושפעים מהסערה, כי אנחנו נמצאים בפנים, במרכז.

ועוד... הארה אינה תואר או מדליה שאפשר לקבל אחרי שנים של מדיטציה או סדנאות. והיא גם לא חזיונות, אורות, קולות או סופר כוח רוחני שגורם לנו להפסיק להרגיש כאב, כעס או פחד. ממש לא!

​*מוזמנים לעיין גם במאמר נוסף (עם פירוט רחב על המערכת האנרגטית), שבו אנחנו שוברים עוד אחד המיתוסים המפורסמים ביותר: "אז מה זה בעצם לא קונדליני?"

אז מהי כן הארה 😇

במסורת היוגה, ובמיוחד בקריה יוגה, הארה אינה יעד קסום ומרוחק, וגם לא מקום כלשהו בשמיים. קודם כול חשוב להבין: הארה היא כאן. היא אינה מקום שאליו מגיעים, אלא "מצב" יציב של הכרה או תפיסה.

אז כאן נחזור לרגע על ההבדל בין מצב התפיסה הרגיל, המנטלי, לבין מצב תודעתי. הדרך הפשוטה ביותר להבין זאת היא באמצעות "דוגמת המקום".

במצב התפיסה הרגיל אנו מגדירים את עצמנו לפי מקום: עיר, מדינה או ארץ. במצב התודעתי, לעומת זאת, נקודת הייחוס משתנה. אין עוד "מקום" במובן הגיאוגרפי, אלא נוכחות. כאילו נקודת הייחוס שלנו נמצאת תמיד במרכז. לכן, במצב תודעתי ההכרה כבר אינה עסוקה בשאלה "איפה אני?", אלא בשאלה "מאיזה מצב אני חווה את המציאות?".

וכאן אנחנו כבר מתחילים להתקרב לרעיון ההארה. אין פירוש הדבר שמצב התפיסה הרגיל נעלם או מפסיק להתקיים. הוא ממשיך להתקיים, אך מתווסף אליו רובד נוסף של חוויה. כמו בדוגמת הספינה: העולם שבחוץ עדיין קיים, אך נקודת החוויה שלנו עוברת מן החרטום אל פנים הספינה.

איך מתבטאת ההארה בתוך החיים?

השינוי שמתרחש, כפי שציינו, אינו חיצוני אלא פנימי.

ישנה אמרת זן מפורסמת האומרת: "לפני ההארה, חטוב עצים ושאב מים. אחרי ההארה, חטוב עצים ושאב מים." אמנם אין זו אמרה שמקורה בכתבי היוגה, אך היא ממחישה היטב את הרעיון.

האדם ממשיך לעשות את אותם הדברים שעשה קודם. השינוי אינו במעשים, אלא בתפיסה שממנה הם נעשים. לכן, אנשים שמכירים אותו לא בהכרח יבחינו שמשהו השתנה בו כלפי חוץ.

 

מעניין שגם במסורת היוגה אפשר למצוא רעיון דומה. ב"האטה יוגה פראדיפיקה", אחד הטקסטים המכוננים של היוגה, שנכתב על ידי סוואמי סוואטמאראמה במאה ה-15, נאמר, את הידע של האטה יוגה יש להצניע ולא להציגו לראווה:

"את הידע של האטה יוגה יש לשמור בסוד; כאשר הוא נסתר הוא נעשה בעל עוצמה, וכאשר הוא נחשף הוא מאבד מכוחו." (האטה יוגה פראדיפיקה, א', 11).

במשך מאות שנים עבר הידע הזה בחשאיות ממורה לתלמיד (Guru-Shishya Parampara), וזאת רק לאחר שהתלמיד הוכיח בשלות, משמעת עצמית וטוהר כוונות.

כיום, למרות שהטקסטים העתיקים נגישים לכל דורש ברשת, המורים הגדולים עדיין מדגישים שאת "הסודות האמיתיים", אותה חוויה תודעתית עמוקה, לא ניתן להבין רק מתוך קריאה בספר, אלא יש לחוות אותה ישירות דרך תרגול אישי, עקבי ומסור.

וזה אולי ההסבר לכך שגם הטקסטים הטובים ביותר יכולים רק להצביע על החוויה, אבל לעולם לא להחליף אותה.

אחרי הכול, אי אפשר באמת לדחוס מצב תודעתי לתוך מילים. כתבי היוגה אינם החוויה עצמה, אלא ניסיון של בני אדם לתאר אותה. לכן אין פלא שלאורך הדורות נכתבו על כך פרשנויות כה שונות, ולעיתים אפילו סותרות.

האם סמאדהי (Samadhi) היא באמת הארה?

אז אחרי כל מה שראינו עד עכשיו, אפשר סוף סוף לחזור לשאלה שממנה התחלנו. וכאן מסתבר, שהמושג "הארה" בכלל אינו מופיע בכתבי היוגה!  

במקום זה מופיעים מושגים כמו:

סמאדהי (Samādhi), מצב של התייצבות ההכרה.

קאיווליה (Kaivalya), הבידוד או החירות המוחלטת, שהיא המטרה הסופית אצל פטנג'לי.

ומוקשה (Mokṣa) או מוקטי (Mukti), שחרור ממעגל הלידה והמוות, בעיקר במסורות הוודאנטה וההינדואיזם.

המילה "הארה" היא למעשה תרגום מערבי מאוחר למונחים הודיים שונים, ובמיוחד למילה הבודהיסטית בודהי (Bodhi), שפירושה המילולי קרוב יותר ל"התעוררות" מאשר ל"הארה".

וכאן מתחיל גם הבלבול. אחת הסיבות לכך שאין תשובה פשוטה לשאלה האם סמאדהי היא הארה, היא שגם המילה "סמאדהי" עצמה אינה מתארת מצב אחד בלבד.

מה פירושה של המילה "סמאדהי"?

אם נביט במקור הסנסקריטי של המילה, היא מורכבת מן השורש: Sam-ā-dhā כאשר: 

sam = יחד, בשלמות.

ā = לגמרי, פנימה. 

dhā = להניח, להציב או לייצב.

לכן, המשמעות המקורית של המילה קרובה יותר ל: התייצבות מלאה של ההכרה. איסוף כל כוחות ההכרה למוקד אחד. התלכדות. ייצוב מוחלט. שלמות פנימית.

זו גם הסיבה שקשה מאוד למצוא למילה תרגום עברי אחד ומדויק. יש המתרגמים אותה כ"ריכוז עמוק", אחרים כ"ספיגה", ויש המדברים על "איחוד". כל אחד מן התרגומים נוגע במשהו מן המשמעות, אך אף אחד מהם אינו מקיף אותה במלואה.

אילו סוגי סמאדהי מתאר פטנג'לי?

פטנג'לי היה הראשון שניסה לעשות סדר. במקום לדבר על "סמאדהי" כמקשה אחת, הוא חילק אותה למצבים שונים.

בתחילה מופיעה סמפרג'נאטה סמאדהי (Samprajñāta Samādhi):

מצב שבו עדיין קיימת מודעות כלשהי למושא ההתבוננות. ההכרה נעשית יציבה מאוד, אך עדיין יש "משהו" שנחווה. פטנג'לי אף מחלק מצב זה לתת-שלבים, ההולכים ונעשים עדינים יותר, מן הגס אל המעודן.

בהמשך הוא מתאר את אסמפרג'נאטה סמאדהי (Asamprajñāta Samādhi):

שבה גם אותה הבחנה אחרונה דועכת. ההכרה חדלה להישען על כל אובייקט או תוכן, ונשארת יציבה בפני עצמה.

ולבסוף מופיע המושג נירביג'ה סמאדהי (Nirbīja Samādhi): 

"סמאדהי ללא זרע". כלומר, מצב שבו גם הנטיות העמוקות ביותר של ההכרה אינן ממשיכות לייצר תנודות חדשות. אצל פטנג'לי זהו השלב הקרוב ביותר אל קאיווליה, השחרור המוחלט.

וכאן לא מסתיים הסיפור. מסורות מאוחרות יותר, ובהן אדוויטה, טנטרה וכמובן קריה יוגה, הרחיבו את הדיון והוסיפו מונחים נוספים, כמו סביקלפה, נירוויקלפה וסהאג'ה סמאדהי. אך זה כבר נושא למאמר בפני עצמו.

 לעוד הרחבה בנושא: מה זה הארה וסמאדהי, נמשיך במאמרים הבאים!

להתנסות מעשית בתרגול, מוזמנים למפגש היכרות! שלחו הודעה ✍️ או לחצו כאן!

בחזרה לדף הבית