איך מחזירים את התודעה הביתה? מבט דרך היוגה
על החיפוש אחר עוגן יציב במציאות המשתנה, והדרך לחזור אל טבעה השלם של התודעה.
אנחנו לא באמת מצליחים להבין... שאי אפשר למלא כלי שאין לו תחתית.
מרבית הפחדים וחוסר הקבלה העצמית, מתחילים כשאנחנו שוכחים ממה אנחנו עשויים. ואז מתעורר הצורך הבלתי פוסק הזה להתמלא מכל מיני דברים חיצוניים. וכשזה לא מגיע, מתחיל הסבל, ואז יש שמוצאים את עצמם במרדף אחר כבוד או אהבה, כדי לאשר את עצמם, ויש שפשוט נסגרים מבפנים או בפני העולם.
אבל בטבעה האמיתי, התודעה שלנו היא שלמה. ואי אפשר להוסיף לה דבר... כמו שאי אפשר להוסיף מים לאוקיינוס כדי שיהיה שלם יותר. כי הריי האוקיינוס הוא כבר מים. ולא משנה כמה מים נשפוך לתוכו, מהותו לא תשתנה.
אז מדוע אנו מנסים למלא כלי שאין לו תחתית, במרדף חיצוני ללא תכלית? זהו הפרדוקס של המקור ששכח את עצמו, ומחפש את זהותו בתוך ההשתקפויות.
אז מה זה בדיוק אומר, וכיצד מפסיקים את המרדף ומחזירים את התודעה הביתה?
פרדוקס ההשתקפויות: למה הכלי תמיד נשאר ריק?
קצת מתוך יוגה סוטרה של פטנג'לי מהרישי: "אז, המתבונן שוכן בטבעו האמיתי" (סוטרה 1.3)... 🙂
אז כדי להבין את מהות המשפט הקצר והעוצמתי הזה של פטנג'לי, אנחנו חייבים קודם כל להבין מהן אותן "השתקפויות" שבהן "המקור" דרך האדם, מחפש את זהותו. ואגב, רוב המלחמות בעולם זה על עניין של זהות.
אז ביום יום שלנו, ההשתקפויות זה כל הדברים שדרכם אנחנו מנסים להגדיר את עצמנו: התארים שהשגנו, התפקיד שלנו בעבודה, כמות המחמאות שאנחנו מקבלים, או תחושת השליטה שאנחנו מנסים לייצר על החיים שלנו. המוח האנושי פועל כמו מראה, הוא מביט החוצה, רואה השתקפות משתנה, ומיד מכריז: "זה אני". כי הוא צריך באופן טבעי, להיאחז במשהו. וכאן בדיוק מתחילה מלכודת הזהות. טוב, לא בדיוק מלכודת, נקרא לזה חלק מההתפתחות.
בפילוסופיה של היוגה מסבירים שיש הבדל מוחלט בין ה"רואה", התודעה הטהורה... מי שאנחנו באמת (לעיון בנושא: מהי התודעה הנצחית?) לבין ה"נראה": כל מה שקורה בחוץ, בהכרה ובעולם. ברגע שאנחנו מנסים למצוא את עצמנו דרך דברים זמניים ומשתנים, אנחנו מתבלבלים בין ה"רואה" לבין ה"נראה".
אז כשפטנג'לי אומר "אז, המתבונן שוכן בטבעו האמיתי", הוא מתכוון לרגע שבו המרדף נפסק. הרגע שבו אנחנו מפסיקים להתבלבל בין ה"רואה" לבין ה"נראה". כל עוד אנו מנסים להזין את התודעה הנצחית שלנו דרך דברים זמניים ומשתנים, אנחנו מנסים לעשות משהו בלתי אפשרי.
דוגמה ידועה: זה כמו לנסות לתפוס את הירח בתוך שלולית מים עם הידיים. אז לא משנה כמה ננסה "ליישר" את המים בשלולית, או כמה מים נוסיף לה 🌜 הירח עצמו אינו נמצא שם, כי הוא בשמיים.
לכן באלגוריה שלנו: "הכלי ממשיך להרגיש ריק". כי המרדף הוא חיצוני ללא תכלית, והוא נכשל מעצם היותו מופנה לכתובת הלא נכונה... שזה החוצה.
אנחנו מנסים למלא את מהותנו הפנימית דרך ההשתקפויות, או תיקון הזהות, או בהיצמדות לאובייקטים החיצוניים שאנחנו בעצמנו יצרנו להם את ההגדרה ואת המשמעות במציאות 🙂 (הסבר מפורט בדוגמת המשל הכד והחימר, בפוסט: מהות החומר המשתנה). במקום לפנות למהות.
אז מה אפשר להוסיף לשלם?
אם חוזרים לפסוק של פטנג'לי מהרישי ( "אז, המתבונן שוכן בטבעו האמיתי" (סוטרה 1.3)
במהותנו העמוקה ביותר, אנחנו עשויים מתודעה טהורה. המרדף החיצוני שלנו אחר תארים, אישורים או כבוד, זה חלק מהתפתחות המודעות.
הידיעה שהמהות שלנו שלמה לא אומרת שאין לנו עבודה לעשות; היא פשוט משנה את כתובת החיפוש. במקום לרוץ החוצה כדי "לצבור" שלמות שלא קיימת שם, אנחנו מבינים שהמסע הוא לא להוסיף לעצמנו דבר.
בואו ניקח עוד דוגמה למשל מתוך האובייקטים החיצוניים: 😉 האם אבן, חפץ יפה, או אפילו כבוד וכסף, אנחנו יכולים באמת להדביק אותם אל העור שלנו? או להרגיש שלמים בזכותם?
מהם בכלל כל החפצים הללו במימד ההישרדות? טוב, אולי ניתן קרדיט לאלמנט האסתטיקה, כי להיות יפים זה חלק מלהיות בריאים (תלוי כמובן באילו סטנדרטים), אבל המשמעות העמוקה של העניין היא שכל האובייקטים הללו נועדו אך ורק כדי לבסס את המצב החיצוני.
וכאן בדיוק נכנסת היוגה... כדי לבאר את החיפוש הפנימי, ולשפוך אור על תחושת החוסר שאנחנו מרגישים בפנים.
להחזיר את התודעה הביתה!
אז איך עושים את זה תכלס? איך מפנים את המבט מההשתקפויות שבשלולית חזרה אל המקור?
היוגה לא מבקשת מאיתנו להילחם במחשבות או לנסות "ליישר" את גלי ההכרה. היא פשוט מציעה לנו להחליף עמדה. במקום להיות השחקן שרץ על המגרש ומחפש אישורים, אנחנו לומדים, דרך התרגול, להיות הצופים.
עכשיו רק להדגשה, שאין מדובר כאן בצופים פסיביים, וגם לא בהצגה! כי המטרה היא, לא באמת להישאר כאן ולצפות בהצגה (זה אולי בניו אייג') 😁 אלא להגיע למצב תודעתי גבוה יותר ולהיות "מנהיג מודע" (כתבתי על כך בפוסט: מה באמת קורה למוח בתרגול מדיטטיבי? ועוד נשוב לדון על כך בעתיד)...
ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו מפנים את החיפוש שלנו לכתובת הלא נכונה, ומנסים למצוא את תחושת השלמות שלנו דרך ההשתקפויות החיצוניות והזהויות השונות, אנחנו מסירים מעלינו סבל רב מאוד.
וכאן בדיוק נכנס התרגול המעשי של היוגה: תרגילי ריכוז, ויסות הנשימה וההכרה (מכיוון ששני אלו מחוברים), תנוחות, עיסוי ופיתוח הקשב הפנימי.
היוגה היא טכניקה פשוטה ועתיקה שפיתחו הרישים הקדמונים, כדי ללמד אותנו כיצד לשמר מספיק תשומת לב ובהירות פנימית, עד שהמבט חוזר מן ההשתקפויות אל המקור.
