Kriya Yoga סדהנה סדנה ☀️🌙

האם יוגה יכולה לשחרר תכנים שמודחקים בתוכנו? האם יוגה יכולה להאיר אזורים אפלים במעמקי ההכרה?   אז התשובה היא כן, בתנאי שהתרגול נעשה בכוונה ובדרך הנכונה. מעבר להשפעתה המיטיבה על מערכת העצבים, לאיזון הגוף ולרפואה מונעת, היוגה, ובפרט "קריה יוגה", מהווה שער פנימי אל ההכרה הנסתרת. שער זה נפתח במיוחד מתוך מצבי תודעה גבוהים יותר, אליהם ניתן להגיע במהלך התרגול. אז מהו התת מודע על פי היוגה? היוגה הקלאסית, כפי שניסח פטנג'לי ביוגה סוטרות, מדברת על התפיסה או ההכרה במובנה הרחב (צ'יטה), כמרחב שבו מתרחשות תנודות המחשבה (וריטיס) מסוגים שונים: זיכרון, דמיון, שינה, ידע שגוי ותפיסה נכונה. ובתוך ה"צ'יטה" שוכנים גם הסמסקרות, רשמי העבר, הרגלים, דפוסים מנטליים ואנרגטיים שהוטבעו כתוצאה מפעולות, מחשבות או חוויות. סמסקרה אינה רק זיכרון, אלא גם נטייה לפעולה (ואסנה). במובן זה, הסמסקרות הן החומר הגולמי שממנו עשוי התת מודע. התרגול ככלי לגילוי ושחרור: אז כאשר אנו מתרגלים יוגה באופן עמוק, בין אם דרך אסנות (תנוחות), פראניאמה (תרגילי נשימה), מדיטציה או תרגול "קריה" (מומלץ לעיין ...

פתיח למסע חקירה פנימי דרך שורשי היוגה וכתבי המקור. היוגה המודרנית, על שלל התנוחות והתרגולים הפיזיים שלה, היא רק ניצן, פרח אחרון שצמח על עץ עתיק שורשים. בכדי להבין את היוגה לעומק, יש להקשיב לאדמה שממנה עלתה... לפני כתבים ושיטות, בני האדם חיו בקשר עמוק למחזורי הטבע. ומתוך פשטות חיים זו, בצפון הודו, החלה להתגבש התרבות הרוחנית הוודית, תרבות של הקשבה, טקסים ושאלות קיומיות. תחנות מרכזיות במסע ההיסטורי של היוגה: * התקופה הוודית (1500–500 לפנה״ס): הוודות, ובמיוחד הריג־וודה, היו אוספי שירה מקודשים שהועברו בעל-פה. וכאן נולדו מושגים כמו "רטה" (חוק טבע וסדר קוסמי) והבנת הקשר בין האדם לבריאה. זו הייתה תחילת החיפוש אחר אמת קיומית, עוד לפני פילוסופיה שיטתית. * האופנישדות (800–200 לפנה״ס): מתוך הוודות צמחו האופנישדות, כתבים פילוסופיים-מדיטטיביים.  וכאן כבר הופיעה השאיפה לשחרור מ"סמסרה" (מעגל הלידה והמוות), ונוסחו הרעיונות המרכזיים של "אטמן" (האני הפנימי) ו"ברהמן" (המציאות העליונה). תחילתה של הפילוסופיה לחקירה ישירה של העצמי והיקום. הדרשנות: מסגרות פילוסופיות להב...

מהי המערכת האנרגטית, מאיזה חומר היא עשויה 😉 והיכן היא נמצאת, האם היא בתוך בגוף!?  אז על פי ביאורים מהכתבים היוגיים, אנחנו לא רואים באמת את הצ'אקרות או את המערכת האנרגטית...כמו שהעיניים לא רואות את הכוכבים באור היום. פשוט האור החיצוני חזק מדי. במשל זה...הכוכבים ☆ מייצגים את הצ'קרות 🧘‍♂️ ומה שמייצג את האור החיצוני שמסתיר את הכוכבים ~ זה רעש ההכרה. אחת השגיאות הנפוצות שלעתים מתרחשות, זה לומר לדוגמה שמרכזי האנרגיה שלנו נמצאים בתוך הגוף.   אז לא! המערכת האנרגטית והצ'אקרות שנמצאות בהן, לא נמצאות בגוף הפיזי! הן נמצאות בשדה שבסנסרקיט נקרא "פראנה מאיה קושה". ולצורך העניין נפרט בקצרה: ע"פ הכתבים היוגיים, יש חמש מעטפות אשר מרכיבות אותנו, והן: אנא מאיה קושה אנא - זה אוכל, מאיה - זה אשליה, וקושה - זה מימד...כלומר, מעטפת זו היא החיצונית שלנו, החלק החיצוני של ההכרה והתפיסה, מה שנקרא, מימד האשליה של גוף האוכל. לאחריה מגיעה מעטפת מעודנת יותר, שלא נמצאת בגוף האוכל, אלא למעשה מפעילה אותו, אשר נקראת: פראנה מאיה קושה   וזה השדה האנרגטי שלנו! אשר בו נמצאים ה"נאדים" המע...

     בעולם הזה, ההכרה שלנו היא זירה סואנת. מחשבות רודפות מחשבות בזרם בלתי פוסק.  דאגות מהעתיד, חרטות על העבר, תכנונים...  זיכרונות ופרשנויות. ואנו שרויים בתוך הרוטינה הזאת, עד כדי כך שלרוב איננו מבחינים בקיומה, ומאמינים שהיא היא המציאות.  אך היוגה, בתורתה העתיקה, מציעה לנו מפה עדינה ורבת עוצמה לגילוי של אי של שקט בתוך האוקיינוס הסוער הזה,  המרווח שבין מחשבה לנשימה: הרגע החמקמק, שבו מחשבה אחת הסתיימה והבאה אחריה טרם החלה. זהו המקום שבו אנו חדלים להיות עבדים לתגובות האוטומטיות שלנו וזוכים להצצה אל החופש האמיתי, החופש לבחור . היוגה אינה שואפת למחוק את המחשבות, אלא להאיר את המרווחים שביניהן, ולהפוך אותם למקום המפלט והעוצמה שלנו. הנשימה כשער אל ההוויה: המחשבות שלנו נודדות ללא הרף בין עבר לעתיד, אך הנשימה מתרחשת תמיד ברגע הזה, בהווה. איננו יכולים לנשום את נשימת האתמול או את נשימת המחר . עובדה פשוטה זו הופכת את הנשימה לעוגן שלנו לרגע הנוכחי. בפילוסופיה של היוגה, תרגול הפראניאמה (שליטה באנרגיית החיים דרך הנשימה) הוא המפתח לגישור בין הגוף הגשמי לתודעה.   ...

על התסכול האנושי מהעדר משמעות: הריקנות אינה מחלה . היא לא חריגה ולא סימן לשיבוש... אולי להפך, הריקנות היא חלק בלתי נפרד מהאדם. אך דווקא משום שהיא כל כך עמוקה ונוכחת, מעטים מסוגלים לשהות בתוכה מבלי לברוח. ברוב המקרים, האדם לא יודע מה לעשות עם הריק. מאז ומתמיד חיפש האדם תוכן. הוא מבקש לדעת "לשם מה", למצוא משמעות, תחושת יעד, מסגרת שתיתן לו טעם לשגרה. והתוכן הזה יכול להיות רוחני, מוסרי, רגשי או פשוט טכני... עבודה, משפחה, סדר יום. אבל כשמשהו מהשגרה קצת משתבש , או כשמתגלה שמה שחשבנו שייתן מענה לא ממלא באמת, אז מופיע הריק... ולעיתים זה כמו שקט צורם, או כמו חלל שנפער בין הדמות למראה. וכשאין תוכן, או כשזה שאחזנו בו התגלה כאשליה, צף הכאב. וכשצף הכאב, מופיעה התגובה האנושית הכמעט אוטומטית, בריחה כלפי חוץ, אל התמכרויות כהסחות דעת... רעשים, ריגושים. וזה טבעי 🙏 רק שזה מצב שחופן בתוכו לעיתים גם דיכאונות, חרדות או אובדן רצון לחיות. וזאת כי לרוב לא ניתנה לנו ההכנה מילדות, אנו מוזנים באשליה שיש פשר ידוע, יעד ברור, סיפוק מוחשי וקרוב. אנחנו גדלים בציפייה שהחיים יינתנו לנו עם הוראות שימוש, עם הבט...

אז לצורך המחשה בעניין הפשטה תודעתית...  ניקח לדוגמה את עניין הדמות:   שהרי בראש ובראשונה, אנו מזהים את עצמנו במראה (בד"כ)...ולעתים נשאלת שאלה תמוהה, שאלה שאני נוטה לשאול תלמידים לפעמים, אם זיהינו את עצמנו במראה, אז למה אנו צריכים לחזור אליה שוב ושוב, לפחות איזה פעם פעמיים ביום או יותר (תלוי)...  האם כבר שכחנו איך אנו נראים?   או שאולי יש שם משהו בלתי נתפס! שבכל פעם שאנו מתבוננים בו, אנו מזהים אותו שוב 🤔 מחדש, כביכול. אז בכתבי היוגה קריה (מוזמנים לעיין ב: אז מה זה "קריה יוגה" 💗 ) מסבירים שהתודעה עצמה אם ננסה לתפוס בה דבר מה, אין לה צורה כמו שאנו מכירים, כי צורה מגדירה לנו החשיבה עצמה כאשר אנו מנסים לתפוס משהו בחושים. על כן, במהותה , הדמות הנתפסת במראה משתנה כל הזמן, ולכן אנו חוזרים אליה שוב ושוב, נאחזים בשולי בגדיה או בחיטוב החברתי שהיא מייצרת לנו.  שהרי הדמות מתעצבת מתוך המפגש עם החברה שמולה אנו מציגים אותה, ולכן משתנה כל הזמן. וכך, ברגעים החולפים בחיינו, אנו מוצאים עצמנו רודפים אחר הדמות שמשתקפת אלינו מבחוץ במראה... ונדמה לנו שהחיים נמצאים בה ולא בנו. בר...

האם קיומנו תלוי בזיכרון? האם כל מה שאנחנו... האישיות, הרגשות, החלומות, אובד ונמוג עם השכחה? במוקד החקירה הזה, אנו נוגעים בשאלה העדינה והעמוקה של המשכיות התודעה מעבר לקיום הגלוי, ומבקשים להביט פנימה לתוך ההכרה האנושית. כמה פלאי הוא הדחף האנושי להרגיש שמישהו רואה אותנו, ששם לב. בתוך גוף קטן, בתוך מסגרת חיים אישית, אנחנו קולטים את העולם כולו, כאילו הכול נשפך פנימה. אבל אולי, זהו האגו שמבקש להיראות, אותו צד בתוכנו שנבנה מתוך זיכרונות, חוויות, שם וזהות. לפני מותה, אמי ביקשה ממני שלא אשכח אותה. ואני מוצאת את עצמי מהרהרת... כמה אינספור שמות נשכחו עם הזמן, אני, כמובן, לא שכחתי אותה. אבל אני תוהה: האם היא זכרה את עצמה, כשנשמתה נפרדה מהגוף ונסחפה למרחבים אחרים? האם נותר ממנה משהו מעבר למה שאנחנו יכולים לתפוס? נראה כי אחד הפחדים האנושיים השורשיים הוא הפחד להישכח אולי לא הפחד הגדול מכולם, אך בהחלט מהמהותיים שבהם. הפחד להיעלם לא רק מן העולם, אלא גם מן הזיכרון, ואפילו מעצמנו. המסורות הרוחניות ובעיקר דרך היוגה, מדברות על המשכיות הנשמה. כתבים עתיקים מתארים את גלגול הנשמות, את המסע שמעבר למוות. הברדו ש...

אז מהו הבית האמיתי? בעולם יש הרבה בתים אשר נבנים על גבי בתים, ובתוכם קירות שמסתירים אנשים.  ויש גם גג שמגן מפני מזג אוויר טורדני, כמו רוחות וגשמים. כורסה או כיסא 🪑 מיטה רכה. ואולי אפילו יש מקום ישיבה שניתן לצפות ממנו אל שמיים פרטיים ואינסופיים 🏝... אך ממבט עמוק יותר, כל הבתים כולם, לכשעצמם, אילולא האפיון שלנו, או מה שאנו קוראים לו "דקורציה", היו שלדים עירומים וחשופים של קירות ומרצפות, ללא רוח חיים או צורה ממשית. וביוגה אנו מגלים שמקום הבית האמיתי שלנו נמצא מבפנים. הכוונה היא שאם אנו הולכים מעבר להיצמדות ולתפיסת החושים החיצונית, נגלה בתוכנו את המהות, כלומר את הנוכחות ואת הצורה הפנימית שלנו. ובזמנים שאיננו מודעים או נצמדים יותר לתפיסה החיצונית (מחשבות, התנהגות), נסבול מחוסר העומק, מהשטחיות ומהקליפה! או במילים פשוטות... מהריקנות ומחוסר התכלית. תרגול היוגה מלמד אותנו לא לאחוז במה שמספק תחושת קביעות רגעית, אלא להתייצב מול הריקות שמהן כל זה נבנה. לא כדי לברוח מהעולם, אלא כדי לראות אותו כפי שהוא, תנועה של תפיסה: פרשנות, הקשרים, הרגלים. וכשהתודעה מפסיקה להיאחז, אפילו לרגע, משהו קור...

כולנו מרגישים לעתים את הרגעים שבהם נדמה לנו שאנו נוגעים במשהו יוצא דופן... כמו ההרגשה שאין באמת זמן או שהוא כמו שעון מקולקל שלא פועל בדיוק בסדר לינארי 🕓🕣 או שהמקום שאנו נמצאים בו, לא כזה ברור ומובן מאליו.  לצערנו לרוב...זיהוי מעין זה מתרחש בעתות משבר, כמו חולי חלילה, או במצבי מציאות קיצוניים, כאשר כל מה שמסביב טיפה משתבש או משתנה... האדם מגלה את התפאורה של המציאות במערומיה, ובה השתקפות למשהו עמוק יותר, אשר אינו ניתן באמת למדידה...ובעיקר הוא מגלה, שמשהו כאן לא בסדר בהגדרות המציאות הרגילה...ושיש משהו ענק ועצום ממדים שמתחבא מאחורי הקלעים. הרי לא יתכן שעם ראש כזה ומוח כזה, נועדנו להסתכל כל היום על מסכים או לבהות... להזיז את הראש ימינה שמאלה, לזהות חפצים, מבלי לחקור מהי ישותנו הפנימית.  הרי כל הגדרה שננסה להיאחז בה, בסופה תתבהר כהשתקפות של דבר מה עמוק יותר, אשר אינו ניתן לאחיזה. החפץ שאנו מזהים, למעשה, הינו צורה במחשבה...ובמהותה צורה זו חלולה וחולפת...ולכן לעולם אנו לא באמת מרגישים מסופקים... אומרים חכמים, המהות אינה ניתנת להגדרה, כי היא עצמה ההכרה שמגדירה! היא הר...

היכן מתחיל האינסוף? אז באמת...אם בוחנים 🤔 את השאלה ברמה הלוגית, האין סוף, מעצם טבעו, אינו מתחיל. התחלה שייכת למה שיש לו גבול, קו התחלה וקו סיום. אבל אין סוף, בהגדרה, אינו תחום, ולכן לא יכול להיות לו "מקום התחלה". השאלה "מהיכן מתחיל האין סוף?" דומה לשאלה "היכן מסתיים המעגל?" היא מעוררת את ההכרה לשחרר את הרצון לאחוז בנקודת התחלה לינארית...למעשה 😉 ניתן לומר שזאת שאלת זן אשר עליה ניתן למדוט שנים רבות או להרהר...  ומזל שבאתר זה אנו חוקרים את המציאות  דרך כלים פנימיים, ולא חיצוניים כמו שנעשה במדע, כאשר העכבר לניסיונות הוא אנחנו החוקרים את תודעתנו דרך התרגול 💗 אז לגבי האין סוף, היכן הוא מתחיל? ☺️  אולי היכן שהוא נגמר...ואולי תשובות מתחכמות כאלו או אחרות, מבטאות את הרצון לדעת את הכל דרך השכל. אך כאשר תנוח הדעת מהניסיון להגדיר, להבין ולשלוט, יתכן שייפתח פתח לאין סוף מתוך פיתוח הקשב הפנימי. בכתבי היוגה מדברים על כך שהאין סוף הוא המצב המקורי "סאט צ'יט אננדה" דרגת קיום של תודעה טהורה: סאט - אמת, צ'יט - תפיסה, אננדה - bliss הרמוניה ושלווה אשר אינם ...

  כאשר אתה יוצא למסע...כדאי תמיד לבדוק שהקרקע מוצקה 🌴🌥 לכן חשוב שהרגליים והגוף יהיו מורגשים בכל צעד ונשימה.  במסע אתה לא חייב ללבוש ארשת פנים גם אם אתה נתקל במישהו...אתה חופשי ויכול ללכת הרחק, לבדוק אם יש זמן נוסף מבעד לדקות...לחקור את הכתמים שנמצאים בין דקויות. במסע...אתה זר ואינו מוכר, ואולי אתה מיותר, או שלא, אבל גם ככה אין כל כך למי... אתה חי ונושם בזכות עצמך, בלי דמות, בלי תעודת הוקרה וכותב את אשר בליבך. ואם מישהו ישאל אותך היכן אתה נמצא, תגיד שאתה נמצא בתוך הגוף. במסע אתה לא ממהר כי אין באמת לאן, ויום אחד אתה מגלה שבאמת לא הלכת לשום מקום...ובטח שלא לאיבוד. ולא משנה לכמה מסעות יצאת והרבה ראית... ושמעת אולי אפילו מאוזניים אחרות. אין לקחת את זה כמו שזה, או לחשוב שזה זה, כי אולי זה משהו אחר, אתה זר ואינו מוכר, חסר צורה הולך... ואם מישהו ישאל אותך היכן אתה נמצא, תגיד שאתה נמצא פה עכשיו, ושלא היית פה מעולם... כי רק עכשיו הגעת. אשמח  לתגובות   או לשאלות על התכנים   ✍️   להזמנה לסדנה ולשיעורים חיים:   ללחוץ כאן! לוואטסאפ כאן:     לפייסבוק...

ככל שהמסע נמשך, אתה מוצא את עצמך עם פחות ופחות ציוד, מחשב כל משקל שיש עליך, זה אולי גם עניין של ניסיון או גיל...יתכן שבשלב מסוים, כל חייך עלולים להסתכם ב כ 14 קילו במזוודה, תיק יד קטן, בקבוק מים ומזרן ליוגה 🌷 והשאר נשארים הרחק מאחורי הפרשי השעות, השבועות השנים, במחסנים שונים ומשונים שמזמן כבר נטשת, במבטים של אלפי אנשים ותורים ארוכים שחלפת...ובסופו של יום ארוך אחד כאשר אתה משוטט בו זר במקום אחר...פותח דף חדש. ככל שהמסע נמשך, אתה מחשב איך להסיר ולקלף מעליך עוד ציוד...זרועות נאבקות לתפוס את המעקה בירידה מהמטוס, ואתה חושב על אילו רק יכולת להפחית עוד קצת מהמשקל, עוד פריט נוסף, עוד פיסת מידע, עוד מצרך עוד חפץ שנראה כל כך חיוני אשר בלעדיו כביכול לא היית יכול להתקיים. יום אחד אתה תצא למסע בלי כלום עליך, עירום לחלוטין, לא רחק היום מהמימד הזה ומה תביא איתך... ואתה חושב על זה בלילה🌜 כאשר אתה חוצה את כל החיים לפני שהאור נגלה בין ההרים בין שמיים זרועי כוכבים☆ מה תביא איתך. כאשר אתה יוצא למסע. גם המילים הכי יפות אינן יכולות לתאר את ההרגשה. ואז אתה רוצה להתנער ממשקל החפצים...ממשקל המילים, מהנתונים ...

תמיד אומרים תזרום...אבל לא תמיד פשוט לתפוס את הזרימה•°``°• זה כמו שאתה מנסה לתפוס את הרוח 💨 אתה עף ומתפזר לכל עבר עם העלים היבשים, מתגלגל בדרכים, כל כך הרבה שנים, ואומרים לך תזרום... אבל לא תמיד אתה מרגיש את התנועה. אתה שט על פני האדמה מתפלש בעפר  מפרש את הצבעים לצורות ואז גם מנסה לתפוס אותן ☆◇•• והן בלתי נתפסות, כי במהות הן רק צורות והופכות אותך מפה לשם, אבל שם אתה לא קיים... גם אם נדמה לך שאתה שם הרחק מאחורי ההרים או מעבר לים שם למעלה בחלל ⭐ אתה תמיד כאן עכשיו. והרוח לא משאירה לך דבר, במיוחד כשיש סערה ~ למרות הכל אתה עדיין אתה, שט על פני האדמה ⛵ ואומרים לך תזרום...תתגלגל, תמשיך לחיות...אבל מזמן כבר עייפת, ואתה רק מפרש את הצבעים לצורות כותב את הזריחה שוקע בשקיעה ☆  ומעבר לכל החיים הימים והזמנים למרות הכל, קורה לפעמים שמתוך הפירוש אתה מתעורר פורש כנף 🕊 לא אתה לא זורם, אתה גם לא התנועה...למספר רגעים אתה מגלה שאתה 'נוכח' ובעיקר חופשי! [מלפרש°•]... אשמח  לתגובות   או לשאלות על התכנים   ✍️   להזמנה לסדנה ולשיעורים חיים:   ללחוץ כאן! לוואטסאפ כאן: ...

אומרים לאדם שצריך סובלנות. סובלנות לחורפים ארוכים שיחלפו, סובלנות לשרב שיעבור, סובלנות לאביב שיגיע עם הזמן,  לסוף השבוע הקרב, סובלנות עד שהשינוי יבוא מעצמו. ולעתים מוצא האדם את עצמו עומד בתור בסובלנות למשהו שיקרה...אבל כל המסיבות נגמרות, וכך גם כל המפגשים המרגשים ביותר. כל מה שקורה חולף כלעומת שבא, ולבסוף נשאר האדם עם הטעם לעוד. במהות אין רגע אחד שאינו מיוחד, וגם אין רגע אחד שהוא יוצא דופן...במהות ישנו רגע אחד אשר בו מתעוררת המודעות לנוכחות הפנימית. כל השאר הינם גירויים חיצוניים שהאדם קולט מהצד החיצוני של התפיסה. במהות ישנו רגע אחד נצחי שבו מתגלה התפאורה, תפאורת האשליה של הזמן והמרחב, של הפירוש לצורה, וכל עוד החיפוש מבחוץ, מתפזרת המודעות להבלי העולם. המקום היחיד האמיתי שקיים, זה מבפנים... אשמח  לתגובות   או לשאלות על התכנים   ✍️   להזמנה לסדנה ולשיעורים חיים:   ללחוץ כאן! לוואטסאפ כאן:     לפייסבוק ומסנג'ר :   כאן! לשליחת הודעה במייל בחזרה לדף הבית

רצה לחקור רצה להגות, ישב והגה...ישב שעתיים שלוש ובגופו אין תנודה, ישב והרהר עד שמחשבתו נדדה. יצא להחזיר אותה. אמרה מחשבתו, לא תוכל לבטל, אין סיכוי, הראתה צורות, צבעים, תמונות, טעמים רעשים מימי קדם, זיכרונות, ולכל תמונה הרגשה. חשב, לפרק את כל המכונה הזאת  יהיה מעניין, כי מה יש לאחר שפורמים את  כל החיבורים, מה נשאר?  פורמים את הקשר שבין המראות הצלילים, הפירושים למילים. האור מאיר על השפה הזאת של העולם וזה מחבר את תעתוע הממשיות, בסוף נשארת אולי הסקרנות. ישב ומסביבו היה העולם מתפרק לחלקיקים, רוחות מלטפות, אנשים ממהרים, הדרכים נוסעות הרחק בין ההרים... אשמח  לתגובות   או לשאלות על התכנים   ✍️   להזמנה לסדנה ולשיעורים חיים:   ללחוץ כאן! לוואטסאפ כאן:     לפייסבוק ומסנג'ר :   כאן! לשליחת הודעה במייל בחזרה לדף הבית

ככל שמנסים לתפוס את השמיים כך הם מתחמקים ♡ אדם רוצה וודאות, ולכן מרבית ימות חייו רודף אחר ביטחון, אדם רוצה לשמר את ההנאה, ולפי כך סובל כל כך. רודף אחר זהות אשר מתחמקת כמו השמיים אשר מתפזרים לכל עבר. בכל מקום בו הוא נע, אדם נאחז, מטולטל ברוח הסוחפת של הזמן שהוא מציב לעצמו. האם באמת ניתן לאגור, לאסוף ולקחת מפה משהו ולאן...הנה רצה במשהו רצה כל כך, והנה שוב צצים השינויים....השינויים המחוללים, המחלחלים בכל חומר ובשר ולפעמים נדמה לו שנותר חסר כל ברדת חשיכה. נדמה לו שלא הצליח לתפוס דבר... ואז מתגלים שוב השמיים, השמיים כאן, הם כאן מסביב בכל מקום. ככה זאת ההכרה הזאת שמנסה תמיד לתפוס מפה משהו, לאגור בעזרת החושים החיצוניים, במקום לזהות את המצב שקיים... שכל השמיים הללו  כ ו ל ם  כבר כאן ♡ אשמח  לתגובות   או לשאלות על התכנים   ✍️   להזמנה לסדנה ולשיעורים חיים:   ללחוץ כאן! לוואטסאפ כאן:     לפייסבוק ומסנג'ר :   כאן! לשליחת הודעה במייל בחזרה לדף הבית

אף אחד אינו רואה את המוות של עצמו, זה כמו אולי מצב שמביטים במראה ולא רואים את ההשתקפות, ללא זהות חיצונית, ויתכן שההרגשה היא כמו מסך ערפל או התבוננות מאלף עיניים אחרות. המוות משתקף מהחיים, ההזדהות לגוף הגשמי, אך אינו כי אם ריק מתון אשר אינו משתווה לדבר, על כן איננו יכולים לאמוד אותו מלבד אולי נפילה לשינה עמוקה בלתי מודעת או חלימה... ואכן יתכן שנרדמנו ליובלות, ואולי התעוררנו בחלום אחר ☺️ ואולי הסתובבנו במעגלים סביב איזה מקדש טיבטי 😉 איזה כמה שנים בנפאל ⛩️ האם באמת אנו זוכרים את עצמנו, מעבר לדמות הזאת שאנו מגלמים, מעבר ליריעות הבדים הבגדים והלבושים, האם אנו זוכרים באמת שאנו נושמים! האם כאשר הגוף הזה יתכלה, האם נזכור את עצמנו, מהיכן באנו ולהיכן אנו הולכים? 💗 אשמח  לתגובות   או לשאלות על התכנים   ✍️   להזמנה לסדנה ולשיעורים חיים:   ללחוץ כאן! לוואטסאפ כאן:     לפייסבוק ומסנג'ר :   כאן! לשליחת הודעה במייל בחזרה לדף הבית

על האושר שכבר קיים! ☀️ אז יש איזה משל כזה שמספר (בערך) על מישהו...שבמקרה זכה!!! בזכייה גדולה של כסף 💰...ובעודו רץ רץ רץ לאסוף את השלל...  הוא נתקל באותם האנשים מהאתמול, ואולי בדברים הקטנים והמעצבנים שבימים אחרים היו מוציאים אותו מדעתו...אבל היום, כאשר הוא רץ בשדרה צוהל משמחה בעקבות הזכייה, המכשולים לא הפריעו לו כלל. לא הכלב הנושך שתמיד נובח עליו מאחורי גדר 🐕...ולא גרושתו שתחיה, שמתקשרת אליו עשרות פעמים ביום...או המבע המעצבן של השומר בחניון 🤓 כי עניין הזכייה הפך את חייו, לפחות לעת עתה, לגן עדן 🌴  עניין הגישה השתנה!!! והוא רואה את האור ✨️ בכל דבר, הוא רואה את האושר!  וגם אם זכה או לא זכה! כי הרי גם כסף כמו הרבה דברים רבים בחיים שאולי לפעמים שוכחים, זה לא בדיוק המטרה, כי אם אמצעי להשיג מטרה! מטרה שלרוב היא בדיוק להשיג את האושר הזה! הוא מרגיש מאושר עכשיו...כאשר הוא רץ בשדרה, כי נאמר לו שזכה בזכייה! אז המשל אומר, למה בעצם אנו צריכים אמצעי או סיבה אם מלכתחילה האושר הזה כבר קיים עכשיו, למה לא לשנות את הגישה ולהרגיש את השמחה שבזכייה מבלי להיות תלויים בדבר?... נקודה למחשבה......

האם מישהו יכול להתחבר לרגע להכרה האוניברסלית? להלא מיינד מה שנקרא ל everywhere 🪐⭐ מסבירים שההכרה היא כמו טייפ רקורדר, כאילו מקליטה ללא הרף תמונות. מהרגע שמגיעים לכאן ועד הרגע שעוזבים...מה שקיימת זאת רק ההוויה! וכל השאר זה תמונות 🏞  תמונות ממצבים שונים, תמונות וצילומים מסרטים ישנים. תמונות מהגן, תמונה מהפעם הראשונה שרכבת על אופניים 🚲 תמונה שאתה עצוב, תמונה שאתה שמח...תמונה ממקום אחר רחוק שפעם הצטלמת משם □🧖‍♂️ תמונות על גבי תמונות, תמונות מחלומות 🌜 תמונות שאנו אוגרים במוח. תמונה מסודרת וכנה עם מסגרת למציאות. או מה שהוחלט כמוחלט בידי האנושות. אבל מסתבר שהחיים הם לא תמונה, וכמה שננסה למסגר אותם מה שיישאר באמת בידינו זאת המסגרת 🪟 עצמה. התמונה שנדמה לנו שאנו חיים בה היא אשליה משתנה ובלתי נתפסת ~... אמר פעם חכם אחד, כמו חלום, ננסה לתפוס את האור בידיים, ננסה לאסוף כוכבים☆ מהשמיים, ננסה לדמיין את העולם 🌍 ונגלה עוד תמונה בראש. וככה זה כל מה שיש לנו וכל מה שאנו זוכרים! ערמות על גבי ערמות של תמונות, מחסנים. ננסה למדוט על הצורה ◇•☆• על התמונה שאנו חשים בה את עצמנו ואת המציאות. להתבונן על...