גלגול נשמות והפחד להישכח 🌷

גלגול נשמות והפחד להישכח🌷

האם קיומנו תלוי בזיכרון? האם כל מה שאנחנו... האישיות, הרגשות, החלומות, אובד ונמוג עם השכחה?

במוקד החקירה הזה, אנו נוגעים בשאלה העדינה והעמוקה של המשכיות התודעה מעבר לקיום הגלוי, ומבקשים להביט פנימה לתוך ההכרה האנושית.

כמה פלאי הוא הדחף האנושי להרגיש שמישהו רואה אותנו, ששם לב. בתוך גוף קטן, בתוך מסגרת חיים אישית, אנחנו קולטים את העולם כולו, כאילו הכול נשפך פנימה.
אבל אולי, זהו האגו שמבקש להיראות, אותו צד בתוכנו שנבנה מתוך זיכרונות, חוויות, שם וזהות.
לפני מותה, אמי ביקשה ממני שלא אשכח אותה.
ואני מוצאת את עצמי מהרהרת...
כמה אינספור שמות נשכחו עם הזמן,
אני, כמובן, לא שכחתי אותה. אבל אני תוהה: האם היא זכרה את עצמה, כשנשמתה נפרדה מהגוף ונסחפה למרחבים אחרים?
האם נותר ממנה משהו מעבר למה שאנחנו יכולים לתפוס?

נראה כי אחד הפחדים האנושיים השורשיים הוא הפחד להישכח אולי לא הפחד הגדול מכולם, אך בהחלט מהמהותיים שבהם.
הפחד להיעלם לא רק מן העולם, אלא גם מן הזיכרון, ואפילו מעצמנו.

המסורות הרוחניות ובעיקר דרך היוגה, מדברות על המשכיות הנשמה.
כתבים עתיקים מתארים את גלגול הנשמות, את המסע שמעבר למוות.

הברדו של הטיבטים, לדוגמה, מפרט את השלבים שעוברת הנשמה לאחר שהגוף עוזב, אך גם שם, המפתח הוא ההיזכרות.
בלי זיכרון איך נדע?
בלי מודעות, איך נזהה את עצמנו בעת חווית המוות...

לכן, בתרגול הרוחני מדברים על פיקחון, להיות ערים גם בשינה, שהרי השינה עצמה היא מעין מוות קטן.

ה"שינה" כאן מתייחסת לא רק למה שאנו מכירים כשינה פיזית במיטה, אלא גם למצב של חוסר מודעות, מצב שיכול להתקיים גם בזמן ערות.

זהו עניין עמוק מאוד לחקירה, שנעמיק בו בהמשך.

על כל פנים, מי שמצליח לשמור על ערנות תודעתית ולשמר את החיבור להכרה הגבוהה יותר, תודעת העל, שהיא שושלת חיה שמעבר לזמן... עשוי גם לעבור את סף המוות כשהוא זוכר ונוכח.

אשמח לתגובות או לשאלות על התכנים ✍️ להזמנה לסדנה ולשיעורים חיים: ללחוץ כאן!

לוואטסאפ כאן:  

לפייסבוק ומסנג'ר: כאן!

לשליחת הודעה במייל