מהי הנשימה הנכונה על פי כתבי היוגה?
ואיך באמת נושמים עמוק?
בתחילה, לא הייתה מורכבות גדולה בחייו של האדם (איש ואישה). כאשר השמש זרחה, היה קם, מתמתח, מכין את כליו והולך לחפש מזון. והאוויר היה נקי ובשפע. הכל היה פשוט. אבל אז, במיינד, בהכרה, התחיל הסיבוך. וזה לא בהכרח שלילי או חיובי, זוהי התפתחות.
רבים יכולים לשאול: התפתחות לאן? הרי ככל שהחשיבה מתפתחת, ההרס גדל, ואולי אפילו מסכן את הקיום ואת האורגניזם כולו. אך אם חוקרים לעומק, מגלים שהמחשבה שואפת בסופו של דבר לכיוון אחד... שאותו אנו מזהים ביוגה כאיחוד. כלומר, כל אשר האדם רוצה באמת זה להתאחד; הוא אינו רוצה להיות נפרד או לבד, הוא רוצה להרגיש את ייחודו, ובו בזמן לדעת שהוא מחובר לכול.
ודבר ידוע שהנשימה והמחשבה קשורות זו בזו בקשר בל ינתק. בטקסט הקלאסי "האטה יוגה פראדיפיקה" (פרק 2, פסוק 2) נכתב בפירוש:
"चले वाते चलं चित्तं निश्चले निश्चलं भवेत्।योगी स्थाणुत्वमाप्नोति ततो वायुं निरोधयेत्॥"
Chale vate chalam chittam, nischale nischalam bhavet. Yogi sthanutvam apnoti, tato vayum nirodhayet.
כאשר הנשימה נעה וחסרת שקט, גם ההכרה (המחשבה) נעה וחסרת שקט. וכאשר הנשימה דוממת ושקטה, גם ההכרה הופכת שקטה ויציבה.
גם החכם פטנג'לי מדגיש ב"יוגה סוטרה" כי ויסות הנשימה (פראניאמה) מסיר את המסך שמסתיר את האור והבהירות של התודעה. לכן, כשמדברים על "נשימה נכונה", מסתבר שלא מדברים רק על תנועת האוויר בריאות. מדברים קודם כל על המחשבה.
ומכאן אנו מבינים שהנשימה אינה רק פעולה מכנית של הגוף, אלא הגשר בין החומר לרוח, בין הריאות לבין המיינד המשתוקק לאותו איחוד.
הרבה פעמים המחשבה המודרנית מסובכת, ומשקפת את אותו סיבוך גם בנשימה. ולכן פעמים רבות נשימתו של האדם המודרני היא שטחית, מהירה, חתוכה ומרוכזת בבית החזה העליון. עדות פיזית למצב של מגננה ונפרדות.
אם כן, כיצד מחזירים את הפשטות? איך באמת נושמים עמוק על פי חוכמת היוגה?
האשליה של "לקחת" אוויר:
הטעות הנפוצה ביותר של האדם המודרני כשהוא מתבקש "לנשום עמוק" היא הפעולה האגרסיבית של שאיבת האוויר פנימה, אשר נעשית בדרך כלל תוך כדי הרמת הכתפיים ומתיחת בית החזה.
זו אינה נשימה עמוקה; זוהי נשימת סטרס במסווה. היא מייצרת מתח נוסף בצוואר ובשכמות, ומאותתת למערכת העצבים לפעול במנגנון של "הילחם או ברח".
הנשימה העמוקה האמיתית אינה קשורה למאמץ של לקיחה, אלא לאמנות של התרחבות והרפיה. והיא מתחילה מלמטה, מהעומק האמיתי של הגוף.
כינוס החושים פנימה:
אז איך באמת מגיעים לנשימה יוגית מלאה?
לפני שאנחנו מעמיקים את הנשימה, אנחנו מעמיקים את ההקשבה אליה.
נשימה יוגית מלאה אינה דבר שכופים על הגוף. היא דבר שהגוף מאפשר כאשר התנאים לכך נוצרים. לפעמים עצם הניסיון להעמיק את הנשימה הופך לעוד מאמץ ועלול דווקא להגדיל את הסטרס. וזאת הסיבה שהנשימה היוגית אינה מתחילה בהכנסת אוויר. היא מתחילה ביכולת להרפות מספיק כדי לאפשר לנשימה להתרחש.
לכן, לפני שלומדים כיצד לנשום, צריך ללמוד כיצד להרפות.
קודם ההכרה מפסיקה לרוץ ולנסות להשיג תוצאה. אחר כך הגוף לאט לאט מרפה מן האחיזה.. ואז מתחילים להרגיש את הנשימה שכבר קיימת, בלי לתקן אותה מיד. רק להקשיב לה.
המצב הוא, שצריכים לעבור ממצב של "אני עכשיו מבצע נשימה" למצב שבו אפשר להתחיל להקשיב לנשימה שכבר מתרחשת.
תהליך ההכנה וההרפיה:
בהתחלה האדם מגיע כשההכרה עדיין בחוץ. הוא שומע, מסתכל, חושב על מה שהיה לפני רגע ועל מה שיהיה אחר כך. הגוף אומנם הגיע למזרן, אבל ההכרה עוד לא ממש הגיעה.
ואז מגיע המגע עם הקרקע. שוכבים. מניחים את הגוף. חלקו האחורי של הראש, אזור הבינדו (בינדו बिन्दु), מונח על הקרקע. כאן מתחיל הוויתור הראשון על ההחזקה. לא צריך לעשות כלום, לא מדיטציה, ולא לנשום באופן מיוחד. קודם כול מאפשרים לקרקע לשאת את משקל הגוף.
מתוך זה מתחילה ההרפיה. העיניים נעצמות. המבט מפסיק לחפש משהו בחוץ. הגוף מתחיל לסמוך על האדמה. הקולות עדיין קיימים, התחושות עדיין קיימות, אבל אנחנו מפסיקים לרדוף אחריהם. וזה הבדל חשוב: כינוס החושים אינו בהכרח חסימה של העולם החיצוני, אלא שינוי הכיוון של תשומת הלב.
ורק אז אנו פוגשים את הנשימה. ובתרגול, אנו מאמנים את התודעה דרך החיבור בין הנשימה לתנועה.
חשוב לציין: ההרפיה כאן אינה המטרה; היא התנאי שמאפשר ל"פראטיאהרה" (כינוס החושים) להתרחש. במקום לנסות להגיע לנשימה יוגית מלאה, אנו יוצרים את התנאים שמאפשרים לה להתרחש.
ההיבט הפיזי של הנשימה היוגית המלאה:
במסורת היוגה (מוזמנים לעיין גם ב: מהי המערכת האנרגטית?), הנשימה הנכונה והעמוקה נחלקת לשלושה חלקים המשתלבים לתנועה הרמונית אחת, הדומה לגל ~ המציף את החוף ונסוג ממנו:
1. נשימה סרעפתית (בטנית): הסרעפת היא שריר הנשימה הראשי שלנו. כאשר אנו שואפים, הסרעפת יורדת, איברי הבטן מפנים לה מקום, ודופן הבטן מתרחבת. תנועה זו מאפשרת לחלקים התחתונים של הריאות להתמלא באוויר, ואז הבטן עולה ברכות, כמו בלון מתנפח, ללא שום שמץ של החזקה או כיווץ.
2. הנשימה הצלעית (האמצעית): עם המשך השאיפה, הגל עולה ומרחיב את כלוב הצלעות לצדדים ולאחור. הריאות מתרחבות לרוחב, ופותחות את המרחב שבין הצלעות ומאפשרות ללב מקום לנשום בתוכו.
3. הנשימה העליונה: רק בסוף השאיפה, האוויר מגיע אל החלק העליון של בית החזה, ממש עד לעצמות הבריח, שבאופן טבעי, עולות מעט למעלה.
בנשיפה, התהליך הפוך ומשחרר: הגוף מרפה, האוויר יוצא קודם מחלקו העליון של החזה, ואז הצלעות נסגרות פנימה, והבטן שוקעת לאט בחזרה לעבר עמוד השדרה.
החלל שבין המחשבות:
בנקודה זו היוגי מתחיל לגלות שהעומק אינו בהכרח נמצא בכמות האוויר הנכנסת לריאות, אלא באותו רגע זעיר שבין סוף השאיפה לתחילת הנשיפה, ובין סוף הנשיפה לשאיפה הבאה.
בתחילה אלה רגעים כמעט בלתי מורגשים. ובתרגולי הפראניאמה הם עשויים להפוך לעצירות נשימה מכוונות, קומבהקה. אך בשלבים עמוקים יותר מתארת מסורת היוגה גם מצב שבו הנשימה נעצרת מאליה, ללא מאמץ וללא כפייה, מצב גבוה מאוד שנקרא קֶוָולָה קוּמְבְּהָאקָה (Kevala Kumbhaka).
ואז ברגעים אלו של דממה מוחלטת של הנשימה (בתוך ה Kumbhaka), המחשבה המסובכת, זו שחיפשה איחוד בכל מקום ומחוצה לה, מוצאת אותו סוף סוף מבפנים.
ואז כשהנשימה שוקטת, גם תנודות ההכרה שוקטות עמה; והמסך מוסר, והאדם חוזר אל אותה פשטות קדומה של קיומו... והפעם מתוך תודעה מלאה וערה.
וכך, גם אם האדם מגיע אל התרגול עם הכרה סוערת, עמוסה ומפוזרת, במהלך התרגול הוא יכול להרגיש כאילו עובר מרחק עצום, כאילו חוצה את כל היקום רק כדי לחזור אל המקום שבו כבר היה. גלי ההכרה, הווריטיס, שוקטים בהדרגה, ומתחת לכל התנועה מתגלה המנוחה.
להתנסות מעשית בתרגול, מוזמנים למפגש היכרות! שלחו הודעה ✍️ או לחצו כאן!
