יוגה ופילוסופיה, מהות החומר המשתנה...
מהם בדיוק פורושה ופרקריטי, ומה מערכת היחסים ביניהם? 🌱
במסגרת פילוסופיית הסאנקיה, חלק ב':
בפוסט הקודם (לעיון לחצו על: יוגה ופילוסופיה, מהי התודעה הנצחית?) הועלתה השאלה: האם ללא פרקריטי, המייצגת את המשתנה, יכול להתקיים פורושה, המייצג את היציב? ולהפך?
אז קודם, לגבי התשובה:
המסורת אומרת שהשניים לא יכולים להתקיים זה בלא זה!
ללא פרקריטי, פורושה היה נשאר נצחי, אך חסר ביטוי, ללא אפשרות לחוויה, תנועה או גילוי.
ללא פורושה, פרקריטי הייתה נותרת כחומר גולמי חסר מודעות, ככוח שאין לו עדות, שאין מי שיחווה את ההתגלות שלה.
וכדי להבין לעומק את מערכת היחסים הזו, נחקור כל אחד מהם בנפרד. ונראה שיהיה קל יותר להבין את פורושה (ה'עד', או 'התודעה הנצחית') אם נבחן קודם את ניגודו: העיקרון שמחובר הרבה יותר לקרקע 😉 הטבע, או בסנסקריט, פרקריטי.
(לתקציר מהיכן מגיעה הסאנקיה, כנסו לההיסטוריה של היוגה וחפשו בין ששת הדרשנות את פילוסופיית הסאנקיה Sāṅkhya).
כאשר לומדים את פילוסופיית הסאנקיה, למשל באסכולות כמו יוגה או רפואה הודית (איורוודה), מקובל להתייחס לפרקריטי בפשטות כאל "הטבע". רבים מדמים אותה לעצים, להרים או לאדמה, כלומר, לטבע החיצוני. באיורודה, למשל, הגוף הפיזי נתפס כביטוי מובהק של פרקריטי.
כל זה נכון, אך הגישה המעמיקה של הסאנקיה מציגה מונח מדויק יותר: "מוּלַה פְּרַקְרִיטִי".
"מוּלַה" בסנסקריט פירושו "שורש", ולכן מדובר ב"שורש הטבע". ההתייחסות ל'שורש' מכוונת אותנו לרמה עמוקה יותר, שהרי מי שתופס ומפרש את העץ והאבן היא ההכרה שלנו. לכן, "מולה פרקריטי" אינה האובייקטים עצמם, אלא התשתית הראשונית שמאפשרת את חווייתם... החומר העדין והבלתי נראה שממנו נוצרים גם המחשבות, הרגשות והתפיסות שלנו.
להמחשה, ניקח דוגמה מעולם הקולנוע 🙂: תדמיינו שאתם צופים בסרט סוחף. על המסך מופיעים נופים מרהיבים, דמויות מרתקות וסצנות דרמטיות. אתם שקועים לחלוטין בסיפור, בצבעים ובתנועה.
עכשיו, עצרו לרגע ושאלו: מה מאפשר לכל זה להופיע? 🤔
התשובה הפשוטה היא המסך הלבן והריק שמאחורי התמונות.
האובייקטים (העץ, הסלע, הרגש) הם כמו התמונות בסרט. הם מה שאנחנו רואים וחווים, מה שלוכד את תשומת הלב שלנו.
"מולה פרקריטי" היא כמו המסך עצמו: היא אינה הדמויות או הנופים, אלא התשתית הניטרלית והבלתי נראית, שבלעדיה שום תמונה לא הייתה יכולה להופיע כלל. היא ה"יש" הפוטנציאלי שעליו נרקמת כל חוויה.
דוגמה נוספת, הלקוחה ישירות מכתבי ה"סאנקיה קאריקה", היא משל הכד 🏺 והחימר:
חשבו על קדר היושב מול גוש גדול של חימר. החימר הזה עדיין אינו כד, קערה או צלחת, אך הוא מכיל בתוכו את הפוטנציאל להפוך לכל אחד מאלה. האובייקטים (מחשבה, רגש, חפץ) הם כמו הכדים והקערות... צורות מוגמרות ומוגדרות.
"מולה-פרקריטי" היא גוש החימר: החומר הראשוני וחסר הצורה, שממנו "נלוש" כל אובייקט וכל חוויה בעולם (על איך התהליך הזה מתרחש, נדון בהמשך). היא האנרגיה הבלתי ממומשת, המהות הגולמית של הטבע, המהווה את החיבור בין העולם הפנימי והחיצוני.
אז אם "חושבים" על זה 😉 מבינים שהחומר שממנו עשוי סלע הוא במהותו אותו חומר שממנו עשויה מחשבה.
ההבדל הוא לא בסוג החומר, אלא ברמת העידון והצפיפות שלו.
ליתר ביטחון, אני נוטה לתת לתלמידים גם את דוגמת הכיסא 🪑.
כיסא הוא כיסא, אך מה הייתה מהותו אם לא היינו מזהים אותו כיצירה שתפקידה ישיבה?
הוא היה שב להיות עץ, ברזל או פלסטיק.
אבל מה הם עץ, ברזל או פלסטיק, אם לא תוויות שההכרה שלנו נותנת לחומר חסר צורה מוגדרת?
ובכך אנו חוזרים לנקודת המוצא: גם תפיסת הכיסא וגם הכיסא עצמו עשויים מאותו חומר יסודי. אולי עכשיו המשפט "החומר שממנו עשוי הכיסא הוא במהותו אותו חומר שממנו עשויה המחשבה עליו" קצת יותר מובן.
בתרגול היוגה, הבנה זו מלמדת אותנו לראות מעבר לצורות החיצוניות. היא מזמינה אותנו להכיר בכך שכל מה שאנו חווים, מהמוצק ביותר ועד המופשט ביותר:
הוא רק גל על פניו של אוקיינוס אחד, עצום וראשוני: שורש הטבע, מולה פרקריטי.
לפוסט הבא לחצו על:
